אם היה למישהו ספק לאיזה שפל מאוס הידרדר “מחנה השלום" במקומותינו, באה אחינועם ניני והכריעה את הכף. התנגדותה לכך שאריאל זילבר יקבל מאיגוד אמני ישראל (אמ"י) פרס על מפעל חיים מציגה אותה ואת חבריה לדרך, חסרי החוליות, שפלי הרוח, במלוא מערומיהם.

יחסם למי שבמשך עשרות שנים חיבר שירים נפלאים מאין כמותם דומה בעיני לרדידותם של כל אלה שמנסים לקשור את מעשי הרצח של ארגון המדינה האסלאמית ברחבי יבשת אירופה ובמקומות אחרים בעולם לעובדה שהפלסטינים טרם קיבלו “מדינה". האנטישמיות אף פעם לא נזקקה לנימוקים הגיוניים. היא תמיד ניזונה מהבהמיות של המון נבער מדעת.

ועוד זאת: ניני גם הודיעה שהיא החליטה לפרוש מן האיגוד – וזה לגמרי בסדר. היא לא הסבירה מדוע היא נוהגת כך – אבל התנהגות כזאת מאוד אופיינית לכל אלה שזועקים כיום חמס על ששרת התרבות מבקשת לקצץ בכנפיהם. הם בעד פלורליזם – אבל רק כאשר זה נוגע להשמעת דעותיהם. חופש הביטוי איננו יכול, בעיניהם, להיות מעין סחורה שמונחת על המדפים לשימושו של כל אחד. רק יחידי סגולה כביכול כמו ניני והדומים לה בהשקפותיהם רשאים לרכוש אותה.

והנה אני מוכן להודות כאן, לראשונה, בפומבי, שאינני אוהב את שירתה של ניני. לעומת זאת, לשיריו של אריאל זילבר התחברתי מאות פעמים, אם לא למעלה מזה, ובכל פעם אהבתי אותם יותר. אריאל, בנה של הזמרת המיתולוגית ברכה צפירה, היה בעיני תמיד חידה. הוא גדל בלב החילוניות התל אביבית. מעשי השובבות שלו לא היו תמיד נחמדים. באחד מהם, לרוע מזלו, בגיל 14, הוא איבד רגל.

ואז, יום בהיר אחד, אריאל שינה את עורו. הוא ראה את האור הגנוז, לדבריו, ואמונתו בבורא עולם ובהבטחתו לעם היהודי שארץ ישראל, כולה, תהיה שלו קיבלה תנופה אדירה. אריאל עבר להתגורר בגליל – ומשם הוא החל להטיף למען הערכים שהוא מאמין בהם עד עצם היום הזה. הוא עשה זאת בנועם, בשירה ובלב מתרונן. כישרונו עלה על גדותיו – ולא היה אדם בכל היקום שלא סגד לשיריו.

כל איש רשאי כמובן לחיות באמונתו – וזה מה שעשה אריאל. רק בעיניה של ניני נפל פסול בהתנהגותו של אריאל. היא וחבריה לדרך לא רוצים באלה שאינם חושבים כמוהם. מוחם שטוף – ולכן הם לעולם לא מוכנים לשמוע את האחר. הם רק מוכנים להחרים אותו. כך הם נהגו מאז ומעולם – וכך הם מבקשים לנהוג גם כיום.

ובכן, הגיעה השעה שגם ב"מחנה ניני" יפנימו שתם העידן שבו כל “אנשי הרוח" נמצאים במחנה שלהם. חבריה של ניני כבר לא יכולים להטיל אימה על כל מי שלא חושב כמותם. הם יכולים רק להדיר את עצמם מן הציבור. ואם ניני רוצה לפרוש – אין למנוע זאת ממנה. היא גם רשאית להודיע שהיא לא תשיר עוד מעל במותינו – וגם זה בסדר גמור. יש הרבה מאוד אנשים ברחבי העולם שמחרימים אותנו – אז גם ניני תהיה אחת מהם.

ולנו ברור שלא הרציונליות מכתיבה לכל המחרימים את מדינת ישראל. כמו ניני, יש רבים שמעולם לא היו רציונלים בגישתם לעם היהודי. השנאה לערכיו תמיד זרמה בעורקיהם. הם חלמו על עולם אוטופי שלא יכול להתקיים במציאות. הם רצו במה שלעולם לא יהיה אפשר להשיג.

אז שלום לך, ניני. אני אגיע לטקס חלוקת הפרס לאריאל זילבר.