המחנה הליברלי ומחנה השמאל בישראל הרימו דגל לבן. ניצחון נתניהו בבחירות האחרונות לא היה רק ניצחון פוליטי, אלא ניצחון אידיאולוגי שהוביל ב־2015 למהפכת הימין הקיצוני. בימים אלה הממשלה מממשת את חזונם של בנט, מועצת יש"ע ואם תרצו, על ידי בנייתה של ארץ ישראל השלמה, הרחבת ההתנחלויות, העדפת המרכיב היהודי בזהותה של ישראל על חשבון הדמוקרטי והפצת שנאת ערבים וזרים. זוהי מהפכה לעבר משטר לא דמוקרטי, לאומני וגזעני, מנותק מרחק שמיים מארץ ממגילת העצמאות, ולעבר זהות דו־לאומית חדשה במדינת אפרטהייד. זהו חלום בלהות לכל אדם ליברלי, דמוקרטי ושוחר שלום. יש המדברים על סוף החזון הציוני.
למרות זאת, אני נשאר אדם אופטימי. לא מתוך עיוורון או הדחקה, אלא מתוך הבנת תהליכים היסטוריים ואמונה בכוחם של ערכים ליברליים. גם במצב של היום, אני משוכנע שתוך מספר שנים לא רב תקום לצדנו מדינה פלסטינית, שעצם קיומה ייתן סיכוי לזהותנו הדמוקרטית תוך התנערות מכיבוש מסרטן. אין לי ספק שלאחר משברים חוקתיים קשים ותקופות אפלות, הדמוקרטיה הישראלית תגבר, וחזון נתניהו, בנט, רגב ואם תרצו יובס.
בהיסטוריה המודרנית, אין כיבוש של עם אחר אשר שרד. הקולוניאליזם פס מן העולם. כל מי ששלט בעם היהודי נאלם. גורלה של פלסטין עצמאית יהיה דומה לגורל אלג'יריה או וייטנאם. כוח הרצון של עמים גובר בסופו של דבר על כל כוח צבאי. אשר לדמוקרטיה הישראלית, יש בהיסטוריה דוגמאות למכביר שדמוקרטיה מובסת מתוך עצמה, ואנו בדרך לשם. מדינה שבה האמנים נרדפים בגלל דעותיהם, שבה שופטים חוששים לתגובות ההמון ומיעוטים חוששים לגורלם נמצאת בדרך להתאבדות הדמוקרטיה. יחד עם זאת, בישראל יש רבים שהם בעלי עוצמה גדולה ותלויים בחירות הפרט והביטוי. המדעים, האקדמיה והתעשייה זקוקים לאותה חירות. הכלכלה הישראלית זקוקה לשוק חופשי כדי לפרוח. ראשיה הם גשר לעולם, והם אלה שיילחמו בבוא העת על שימור הדמוקרטיה. ההצלה לא תבוא מהפוליטיקה, אלא מהחברה האזרחית.
אמנים כעמוס עוז, דויד גרוסמן, משה איבגי וגילה אלמגור הם בעלי עוצמה רבה יותר בישראליות מאשר כל מובילי התעמולה והפוליטיקה הלוחמנים.
גם ראשי מערכת הביטחון זקוקים לדמוקרטיה; כי צה"ל הוא צבא העם וכוחו בחופש הבחירה של הדור הצעיר. גם הם לא ייתנו לדמוקרטיה להתפרק בשעת מבחן. עד אז אנו צפויים לסבול מהידרדרות קשה: אלימות פלסטינית, אזורית, בקנה מידה רחב מצד אחד, ומתקפה פנאטית אלימה וגזענית מצד גייסות הסיירת של הימין מצד אחר, תוך המשך שלטון המשלב אלמנטים של דיקטטורה ותיאוקרטיה. כל אלה יהפכו את החיים כאן לבלתי נסבלים.
אך גורל תנועות לאומניות כאלה להתנפץ, וגורל הכוחות הליברליים לשרוד ולגבור. כך שכן, אני נותר אופטימיסט, אולי האחרון בקרב חברי. יהיו כאן, בעתיד נראה לעין, שלום בין שתי מדינות ודמוקרטיה תוססת. אני למד מאופטימיסט נצחי אחר, המממש את האופטימיות שלו במציאות: שמעון פרס, שפעם אמר לי: "נכון, היום אנחנו במיעוט, אך יש לנו בן ברית אחד: העתיד".
הכותב הוא מייסד שותף של מרכז פרס לשלום ומייסד תנועת "יאללה מנהיגים צעירים"