מה השתנה בשנים האחרונות? השיח השתנה, שרים התחלפו, טכנולוגיה הוכנסה לכיתות – לוחות חכמים, מחשב לכל ילד, מחשב לכל מורה, רפורמות חדשות (כל שר והרפורמה שלו), גזרות חדשות, העומס גדל ועוד. אך אם מתבוננים פנימה בעיניים מקצועיות ביקורתיות, לא השתנה הרבה. הרבה השתדלות, הרבה מאמץ, אך אין שינוי מערכתי. יש שינויים נקודתיים, אך זה לא מספיק כדי להביא לשינוי מערכתי כולל. עד שלא נשנה את השיטה, לא נזכה לשינוי המיוחל. החדרת הטכנולוגיה והצפת המערכת בברזלים וקווי רשת לא ישנו משהו אם לא נשנה את השיטה. הם כשלעצמם חסרי משמעות. התבלבלנו, הם לא המטרה, הם הכלי. אחד הכלים להטמעה של פדגוגיה חדשה.



כולם אומרים שתפקיד המורה השתנה, שהוא כבר אינו מרכז הידע אלא מתווך את הידע. האם בפועל השיעורים מתנהלים כך? התשובה היא לא.



מדברים על למידה אקטיבית, חקר של שאילת שאלות, איסוף נתונים, בנייה של ידע על ידי התלמיד. האם בפועל השיעורים בנויים כך? התשובה היא לא.



מדברים על למידה דינמית, על למידה אינדיבידואלית לצד למידה שיתופית, על למידת עמיתים. בפועל השיעורים מתנהלים כך? התשובה היא לא.



מדברים על איסוף חומרים ועיבודם באמצעות הטכנולוגיה הקיימת בכיתה, שימוש בידע והבנייתו. בפועל האם השיעורים בנויים כך? התשובה היא לא.



אנשי חינוך מדברים את השפה החינוכית והפדגוגית הנכונה, מכירים בשינויים המתחוללים ובאלה הנדרשים, אך אין בידיהם הכלים. האם אפשר ליישם אפילו רק חלק ממה שהוצג כאן כשהסביבה החינוכית לא משתנה? גם כאן התשובה היא לא.



אם נסתכל מסביבנו - העולם השתנה, סביבות עבודה השתנו, חדרי ניתוח, משרדים, מוסכים, אך הכיתות לא השתנו כבר מאות בשנים. הצבעים אולי כן, סגנון הריהוט – מעט מאוד, אך עדיין, ברוב המוחלט של הכיתות (לא רק בישראל, גם בעולם) שורות־שורות של כיסאות ושולחנות. האם כך אפשר ליישם למידה שיתופית בצוותים? למידת חקר? דינמיות בהוראה ובלמידה? אני מניחה שהתשובה ברורה. ואפילו במקומות שבהם יש יוזמות מקומיות, גם אז ככל שעולים בסולם הכיתות אין ממש מה לדבר על חידושים ושינויים, הבגרויות “מתקתקות" בדלת וצריך “לתקתק את החומר".



כדי להוביל לשינוי השיטה צריך להבנות פדגוגיות חדשות. לא צריך לשנות את תוכניות הלימוד, אין צורך במהפכות, אפשר לקחת את אותה תוכנית לימודים ולבנות אותה אחרת. להשקיע את המשאבים בבניית מערכים חדשים. להפסיק לטרטר את המורים עם השתלמויות ומשימות שלא רלוונטיות ל"מחר בבוקר, כשנכנסים לכיתה" ולהתפתחות המקצועית גרדא, להובלה של שינוי. צריך להחליט שמתאימים את הסביבה הלימודית לתפיסות החדשות. למאה ה־21. לתלמידים של היום, שפורצים כבר לעולם של מחר. כי התאמה למאה ה־21 זה לא עוד מחשב או לוח חכם, גם לא למידה בטאבלט. התאמה למאה ה־21 זה שינוי תפיסה ושינוי השיטה. וזה חייב להיות מערכתי וכולל. התלמידים זקוקים לכך, המורים זקוקים לכך, מערכת החינוך שלנו זקוקה לכך. וזה אפשרי. 



הכותבת היא חברת כנסת מטעם כולנו ויו"ר הוועדה לזכויות הילד