ראש עיריית רהט, טלאל אלקרינאווי, עשה אתמול כל מה שביכולתו כדי להסביר לכולנו עד כמה הוא מגנה את הפיגוע שבוצע בשבת אצלו בשוק. בסדרת ראיונות בכלי התקשורת, הוא שב והסביר עד כמה הוא כואב את הדקירה של שכנתו מקיבוץ משמר הנגב, עד כמה הוא מחובר לחברה הישראלית ועד כמה הוא חושש שהפיגוע יוציא שם רע לעירו. מי שמרגישים צורך עז לגנות הם בדרך כלל מי שחשים חשודים. נדמה לי, עד כמה שאני מכיר את אלקרינאווי, שלמרבה הצער הוא אכן הרגיש שאנחנו חושדים בו, ואם לא בו, אז בתושבים שלו.

אלקרינאווי הוא ראש עיר מצוין. טוב לתושבים שלו, טוב גם לקשר הלא פשוט של מדינת ישראל עם אזרחיה הבדואים. מי שמכיר אותו יודע שהתחושות שהוא שידר אתמול מלמדות על משהו עמוק הרבה יותר מהפיגוע. מדינת ישראל מתברברת כבר שנים ארוכות בשאלת היחס הראוי לתושביה הלא יהודים. בצד אחד של הסקאלה נמצאים הדרוזים, שמגלים נאמנות מלאה למדינה. מהצד השני נמצאים ערביי ישראל, שרואים עצמם כפלסטינים ושמנהיגיהם נעים בין אהדה לבין הבנה לטרור, כפי שראינו השבוע. באמצע תקועים הבדואים. חלקם מתגייסים לצה"ל ורואים עצמם כישראלים. חלקם מתגייסים לתנועה האסלאמית ורואים עצמם מועמדים לדאע"ש. מה הייתה צריכה לעשות מדינה חכמה מול פיצול האישיות הזה? לשאת על כפיים את המתונים, את אלה שסולדים מאלימות ואת אלה שמבקשים להיות אזרחים טובים, ולהרעיף עליהם מטובה. גם כי זה מה שמגיע להם. גם כדי ללמד את כל האחרים שאין כאן שאלה של גזענות, כמו שהם חושבים לפעמים, ושאין כאן סיפור של יחס מפלה בין יהודים לשאינם יהודים. ומה עושה מדינת ישראל לטלאל אלקרינאווי ולשכמותו? את ההפך הגמור.
 
המדינה מתייחסת אל אלקרינאווי כאל סוג של עציץ. נכון, הוא נבחר על ידי התושבים בבחירות דמוקרטיות, ממש כפי שנבחרו ראשי עיריית נתיבות או אופקים, אבל אין שום דבר נוסף שמחבר בינו לבינם. אם ראש עיריית נתיבות, יחיאל זוהר, רוצה לשפץ את המדרכות במרכז המסחרי שלו, הוא שוכר מתכננים, יוצא למכרזים, בוחר קבלנים ומבצע. אצל אלקרינאווי, שכנו, יש חוקים אחרים. אלקרינאווי הוא בדואי ולכן כל מה שהוא רוצה לעשות חייב לעבור דרך הרשות להסדרת התיישבות הבדואים. ברשות יושבים פקידים, שבניגוד אליו איש לא בחר בהם, ובלי אישור שלהם הוא לא יכול לקבל תקציב לעמוד תאורה. בניגוד לשכניו היהודים, שיקול הדעת שלו כמעט אינו קיים. פקידי הרשות הם שיחליטו עבורו איפה לבנות בית ספר והיכן לתכנן גן ילדים. הכל מעל לראש שלו. כאילו מי שנבחר על ידי עשרות אלפי תושביו איננו ראוי לקבל החלטות בעצמו. פקידי הרשות הם שיקבעו מה בונים ברהט, הם שיפרסמו מכרזים, הם שישכרו קבלנים ובסוף הם שימסרו לאלקרינאווי את העבודה, שתוכננה לפי מידותיהם.
 

כשאלקרינאווי שומע בחדשות שהמדינה החליטה להשקיע במגזר הערבי 15 מיליארד שקל, הוא נאלץ להריץ מכתבים דחופים לראש הממשלה ולא מבין למה יישובים כמו שלו נמצאים מחוץ לתוכנית. וכשאלקרינאווי מספר אתמול שאצלו ברהט יש כ־7,000 שוהים פלסטינים בלתי חוקיים, ברור לכולנו שזה לא נתון שהמדינה שומעת עליו לראשונה, אלא שהיא בחרה עד היום לעצום את עיניה כי אלפי שב"חים ברהט זה לא משהו שמפריע לה. רוצים לשמוע את האבסורד הכי גדול? לאחרונה הוקמה ועדת איתור כדי לחפש ראש חדש לרשות להסדרת התיישבות הבדואים. חמישה אנשים מונו לשבת בוועדת האיתור הזאת, שמנהלת את חייהם של הבדואים, ואיש לא חשב לשבץ בה בדואי אחד, ולו למראית עין. 
 



ממשלת ישראל חייבת לשדר לבדואים מסר ברור, שעם מנהיגים כמו אלקרינאווי אפשר לקדם אותו. קחו חלק בעשייה בנגב, תזרמו עם המדינה ולא נגדה, והמדינה מצדה תרעיף עליכם מיליארדים. בחינוך, בתשתיות, בפיתוח, בכל דבר ועניין. גם כי זה נכון וצודק, וגם כי על כל שקל שהמדינה תשקיע שם, היא תקבל שניים בחזרה. ממשלת ישראל צריכה להבהיר לבדואים איך היא רואה אותם. כחלק ממנה, או כיריביה. מהיחס שלה ייגזר גם היחס שלהם. ד