התקופה האחרונה בלבלה אותי מאוד. יכול להיות שזה קשור לעובדה שלא ישנתי לילה רצוף כבר כמעט ארבע שנים, אבל הבלבול נובע בעיקר מהניסיון שלי להבין מה מידת הלגיטימציה שלי לדבר במרחב הציבורי־ישראלי? 

כל פוסט ברשת שעוסק בפרשת "השתולים" או לחלופין מבקש להתמודד עם סוגיה פוליטית זו או אחרת, מתחיל בפרישת הביוגרפיה הצבאית של הכותב, מחיר הדמים שהמשפחה שילמה ובמקרים מסוימים - בתיאור הדמעות של עמוס עוז בטקס סיום קורס קצינים של הנכד שלו. אם אין לך רקע פטריוטי מינימלי שכולל טירונות 08 והתמחות בחמישה סוגי נשק לפחות - אין לך רמת הסיווג הגבוהה ביותר והיחידה שמאפשרת זכות ביטוי בחברה הישראלית העכשווית. 
 

יש לי כמובן כמה בעיות עם הגישה החדשה הזו: ראשית היא קובעת מראש, עוד לפני שהתחלנו את הדיון, שקולן של נשים בדיון הציבורי משמעותית שווה פחות. נו, אם אתם לא מנותקים לחלוטין ממה שקורה כאן ובעולם כולו, בוודאי לא נפלתם מהכיסא מהמסקנה הזו. שנית, מרוב שהדוברים מנסים לתת לעצמם לגיטימציה הם מייצרים הגדרות מדוקדקות לזכות הדיבור כאן. בכל חברה יש אנשים שנותנים יותר, ולכן עקרון הצדק מחייב את זכויות היתר המגיעות להם. זה הגיוני. אבל אם מלכתחילה לא כולם עומדים בדרישות המקסימום, כי הן נשים, כי הם מוגבלים, כי הם מבוגרים וחלה עליהם התיישנות (ובכלל לא ציינתי את מי שאינם יהודים) - איך זה סביר שדעתם שווה פחות או לא ראויה אפילו לשמיעה?
 

לרגל האירוע החלטתי לחשב בדיוק את מעמדי בסולם ״זכות הדיבור״. בואו נתחיל:
 

שירתי בצה״ל - 25 נקודות. השירות היה בגלי צה״ל, מה שממקם אותי בסולם הג׳ובניקיות מתחת לטבחים בקריה אבל עדיין מעל "ביטאון חיל האוויר" - עם כל הכבוד לפסאודו־קרביות המשתמעת משם העיתון. סליחה, ביטאון. מינוס 12 נקודות. גלי צה״ל הייתה במצור לאיזו חצי שעה בזמן האינתיפאדה השנייה כך שלדעתי אפשר להוסיף פה איזה שתי נקודות בשביל המורל. בנוסף, לאורך השירות שלי בחרתי להצטרף לכל ניידת שרק יצאה לשדר מחוץ ליפו, וכך מצאתי את עצמי עם חיילים ברצועת עזה ובשכם, בהר דב ובחברון.

נכון, זו הייתה אחלה של דרך להכיר בחורים חמודים ואיכותיים, אבל במקום השני ברשימת הסיבות ליציאות היזומות האלה היה הניסיון שלי לחוות כמה שיותר צבא אמיתי. מקום שני גם נחשב, לדעתי זה נותן לי לפחות 15 נקודות.
 

הבנזוג בוגר סיירת צנחנים, משרת פעיל (יותר מדי פעיל) במילואים ומעולם לא נתן עדות בשוברים שתיקה. הנה הרווחתי את כל הנקודות בחזרה, לא? התחתנו ברבנות, לקחנו משכנתה וכיום אנחנו עובדים כמו חמורים כדי לממן גנים, הלוואות ודלק לאוטו. 20 נקודות. לא מקיימים תרי״ג מצוות. פחות 6 נקודות. מקפידים לקיים מצוות חברתיות שאינן בהכרח ברשימה ההלכתית. פלוס 6.
 

אני תל אביבית במקור, סעיף שמוריד לי כ־17 נקודות אבל בבגרותי עברתי לחולון כך שהמינוס התקזז ואף נתן לי מרווח נשימה של עוד חמש נקודות. בימים אלה אני עושה הסבה למושבניקיות. מצד אחד, עילאית ומתנשאת, מצד שני, עומדת בפקקים. לא בטוחה לגבי הניקוד כאן אז נשמור אותו על אפס.

אישה, אשכנזייה, מרכיבה משקפיים - בום! איבדתי 30 נקודות. אני לא רוצה אפילו להתחיל לספור כמה נקודות הולכות לי לעזאזל על העבודה בתשקורת.

לא יודעת לצטט מ״חגיגה בסנוקר״ אבל מקפידה לציין מדי קיץ ש״זה לא החום, זו הלחות״, לא אוכלת חומוס אבל גם לא הורשעתי במתן שוחד והפרת אמונים. על כמה אנחנו? איבדתי ספירה כבר.
 

לפני כשבוע התפרסמו מדדי ה־OECD שכהרגלם השפילו אותנו בכל הקשור בעוני ובזיהום אוויר, אבל בכל הקשור למצב רוח הכריזו שידנו על העליונה. בין העליונות. בניסיון להבין איך הפער הזה מתיישב, הסבירה לי מומחית אושר, שמשום שאנחנו מדינה של חבר׳ה ומשפחה, אנחנו מצליחים ליהנות מהחיים גם אם תנאי הבסיס שלנו לא מזהירים יחסית לאלה שבמדינות מפותחות אחרות. אנחנו אוהבים לריב בחבר׳ה. זה תמיד על בירה, עם עקיצות אישיות אבל ברוח טובה. אם אנחנו נתחיל להשתיק חלק מהחבר׳ה כי הם לא הוכיחו מספיק את הזכות שלהם לדבר, מהר מאוד נאבד את ״החבר׳ה״ ונתדרדר גם במדד האושר שעצם הדירוג הגבוה בו שומר על מצב הרוח הלאומי הטוב שלנו. 
 

אולי הניקוד שלי לא מביא אותי לצמרת טבלת הלגיטימציה, אבל אני חושבת שאני יכולה לדבר על מה שאני רוצה מעצם העובדה שאני אוהבת את המקום הזה ובוחרת בכל יום מחדש לחיות בו. אתם אפילו לא יודעים מה אני רוצה להגיד ואתם משתיקים אותי כי אתם חושבים שאתם יודעים וזה ממש לא מקובל עליכם. אתם לא יודעים. גם אם כן - אתם לא חייבים להסכים איתי. אדם לא חייב להתחבר לכל מי שבחבר׳ה, אבל ברגע שהוא מתחיל לייצר רשימות איסור דיבור, קורא להם "פאשיסטים", קורא להם "שתולים", איך שלא קורא להם - הוא מפרק את מוסד החבר׳ה. לא כולם יודעים לדבר, אין ספק, אבל גם אידיוטים זכותם להישמע. איך נרגיש חכמים בלעדיהם?