השבוע, בשל התוצאות העגומות של ישראל ב־OECD, נזכרתי בתיכון שבו למדתי. בעיר יהוד לא האמינו, בזמני, בחטיבות ביניים, וכבר בכיתה ט', אתה נשלח אל מכונת הציונים הדורסנית של תיכון מקיף ענקי, שבו קל לילד קטן, צנום, שלא קנה ג'ינס דיזל, כמוני, להיחשב לטפט חסר ערך. 



מבחינה לימודית, התלמידים מקוטלגים לשלוש רמות - עיוני גבוה, עיוני בינוני ועיוני נמוך. בעלי הציונים הגבוהים הגיעו לעיוני גבוה, בעלי הציונים הבינוניים - לעיוני בינוני וכו', ממש כמו זהבה ושלושת הדובים. אני נמצאתי מתאים לעיוני בינוני. תמיד התאמתי לבינוניות. נראה לי שגם אם הייתי נפגע, חלילה, בפיגוע, הייתי נפגע בינוני. תמיד בינוני. 
 

חפוי ראש ומבויש ניסיתי לערער על ההחלטה וביקשתי ממנהל התיכון, כמה ימים לפני תחילת הלימודים, בניגוד להישגי, לשבץ אותי בעיוני גבוה, וכשאני מערער אני מתעלה על עצמי. ההישגים שלי פחות מרשימים מהערעורים שלי. לא פעם אני נתקל בתגובות כמו, דרור, ההישגים שלך גרועים, הציונים שלך שליליים, מגיע לך לקבל קנס או דוח, אבל איזה ערעור הגשת פה, וואו. אם הייתי משקיע בעניין עצמו כמו בערעור, לא הייתי צריך לערער. כשאני מערער אני במיטבי - אני יודע להיות המסכן - אך לא מסכן מדי, נחמד אבל לא מלקק, רציונלי וגם מאוד נוגע ללב. ואל תחשבו שזה קל, צריך לעבוד בזה, אני אוסף סל של טיעונים מההגיוני עד הרגשי, ושולף את הטיעון הנכון, בהתאם לאופי בעל הסמכות שאני מזהה מולי. לעתים אני צריך להשתמש בכמה נימוקים במקביל, הרבה פעמים צריך להפעיל גם מימיקות ואינטונציות מתאימות. בשבילי זה לא ערעור, זו דרך חיים. 
 
בחזרה לחדר המנהל, שם שלפתי טיעון מנצח. שימו לב כיצד פועלת השיטה: “אני כמובן לא מתווכח עם ההחלטה שלך", אמרתי לו, הרכנתי ראש, המתנתי רבע דקה דרמטית, הזדקפתי והסתכלתי לו בעיניים. “אבל בגלל שרק לפני ארבעה חודשים אמא שלי נפטרה", גמגום, “אני מניח... שיש קשר בין הטראומה שחוויתי, לחוסר היכולת שלי לממש את הפוטנציאל שבי...", שימוש בטרמינולוגיה של הממסד... “ודווקא עכשיו, אני חושב, שהראש שלי יהיה נקי ללימודים גבוהים", כך אני יוצר תקווה לעתיד - “בנוסף, אשמח להיות עם החברים הכי טובים שלי", כלומר, חברת השווים שלי היא קבוצת עילית, ולכן, משתמע במובלע שגם אני כזה. כלומר, לא רק שבאתי ללמוד, אלא אני גם יצור חברתי ומועיל, ולא הנעבעך הכושל שאתה רואה מולך. 
 
המנהל הקשיב ונפשו יצאה אלי, הוא הסכים, ובאופן מיידי הכניס אותי לעיוני גבוה. כמובן שזו הייתה טעות איומה, כי לגמרי לא התאמתי לשם. חוסר ההצלחה שלי הדהד בכל בית הספר. למדתי בחברת נערים ונערות בני 16, העידית של הקרם של תושבי סביון ונווה מונוסון, תמירים ויפים, כל אחד מהם מפעיל שניים עד 15 מורים פרטיים בכל מקצוע, מגיעים לבית הספר בג'יפ ועם קצות שיער צרובים מהשמש אחרי שעות של גלישת גלים בים. ואני עם הפרצוף היהודי הסובל, יושב בשורה הראשונה ותוהה לאן הלכו הנעלמים מהמשוואות המתמטיות, מדוע עיצורים מתלכדים בשיעורי לשון, ולמה כולם צוחקים עכשיו?

בטח מישהו אמר משהו שלא הבנתי. חוסר התאמה מוחלט. תוך חצי שנה, כשהציונים שלי חגו בצורה מסודרת סביב ה־55, נשרתי באופן טבעי ללוע הפתוח של הבינוניות. ודווקא שם התחלתי לפרוח. הרגשתי שכולם מסתכלים עלי בהערצה ומתלחששים, “זה ההוא מהעיוני הגבוה, הוא חכם וטוב מאיתנו, כדאי שנתחבר איתו, בטח יש לו בדיחות חכמות שלעולם לא נבין". 
 
ובאמת, הכרתי חברים חדשים, שיפרתי את הציונים, והצלחתי להגיע לבגרות מלאה. כל הסיפור הזה הזכיר לי את התוצאות המביכות של מדינתנו האהובה ב־OECD. השבוע הסתבר, שיחסית למדינות האירופיות האשכנזיות הפלצניות, המחיה אצלנו יקרה, העוני רב, הפריון נמוך והשחיתות בשיא. אבל זה רק כי משווים אותנו ל־20 המדינות המתוקנות בעולם, כמו שוודיה, אוסטרליה, שווייץ, הולנד ויפן.

אם רק נשתייך למקבץ מדינות אחר, כמו מדינות המגרב, למשל, מצבנו יהיה פתאום מעולה. בהשוואה למדינות הבלקן, נניח, כמו רומניה, מונטנגרו וקוסובו, אנחנו ניחשב לסיפור הצלחה. לא עוני, לא יוקר מחיה ועם פריון מרקיע שחקים. ואם יהיה איזה פרמטר שבו ניכשל, תמיד נוכל לערער