אבד לנו היום חבר, מפקד ולוחם גדול. יאנוש בן־גל. יאנוש עלה לארץ בקבוצת ילדי טהרן במלחמת העולם השנייה. לימים הפך להיות קצין בשריון ועשה את כל תפקידי המפקדים בשריון. הוא היה מג”ד טנקים במלחמת ההתשה בסיני, מח”ט 7 במלחמת יום הכיפורים, היה מפקד אוגדה 36 ברמת גולן לאחר מלחמת יום הכיפורים ומספר שנים לאחר מכן היה אלוף פיקוד צפון.

יאנוש פיקד עלי כמה פעמים. התקופה המשמעותית ביותר הייתה במלחמת יום הכיפורים, כאשר הוא היה מח”ט 7 ואני הייתי מפקד גדוד “עוז 77”.

לזכותו של יאנוש יאמר שבזכותו - בראייה המבצעית שלו המבריקה, יכולת מנהיגותו שהייתה ללא עוררין ואומץ לבו - הצלחנו, חטיבה 7, לבלום את הסורים בצפון רמת הגולן. יאנוש סיפר אחרי המלחמה שהחלטתו הקשה ביותר במלחמה הייתה למנוע ממני את הידע שאחי עמנואל ז”ל נהרג בסיני, תוך כדי כך שאנחנו נלחמים בגולן.

הוא החליט שאני אמשיך לפקד על הקרבות, כי לא היה לי מחליף ועיכב את הידיעה בכמה ימים עד הפסקת האש. לימים הוא אמר שזו הייתה ההחלטה הקשה ביותר שלו במלחמה, כי הייתי עלול להיפגע תחת האש בהמשך המלחמה.

יאנוש סבל בשנה האחרונה ממחלת הסרטן. אנחנו, החברים הקרובים, ליווינו אותו ברגעים הקשה האלה. התפללנו שהוא יצליח לצאת מתוך המחלה, אבל בסוף, התוצאה הטראגית היא שהוא הלך לעולמו. אנחנו, חבריו ופקודיו, כולם מזילים דמעה על הליכתו של מפקד ולוחם, שאהבנו והערצנו.

הכותב היה מג״ד 77 במלחמת יום הכיפורים ושירת תחת בן־גל