שלשום היה בוודאי יום עגום וכואב לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, שנכנס בשערי כלא מעשיהו לרצות את עונשו. אך היה זה גם יום עגום וכואב לא פחות למדינת ישראל. אוי לה שהגיעה לכך. ראוי היה להוריד שלשום את הדגל הלאומי לחצי התורן.



נכון, אולמרט אינו הראשון וכבר היינו צריכים להתרגל למראות כאלה. ליווינו לכלא נשיא ושרים, ראשי רשויות מקומיות ובכירים במשק. שורה ארוכה. זה נעשה, לדאבון הלב, כמעט נורמה. ובכל זאת, ראש ממשלה זה סיפור אחר.



עם כל הכבוד לנשיא ולכל השאר, ראש הממשלה הוא פני המדינה. הוא מנהיגה האמיתי, הוא בעל הכוח והסמכות. הוא מוביל ומקבל החלטות המשפיעות לטוב ולרע על חיי האזרחים. הוא פני השלטון ומייצג אותו ואת התנהלותו יותר מכל אחד אחר. אנו מצפים ורוצים להאמין שאדם כזה עושה את כל מעשיו ביושר, ללא רבב. התאכזבנו. המציאות במקרה זה שונה מהציפיות (אף אם העברות נעשו לפני שכיהן בתפקיד ראש הממשלה).



אני מניח שהיו כאלה שחגגו שלשום ושמחו לאידו של אולמרט. שונאים לא חסרו לו מעולם. אני, לא חבר קרוב שלו, כאבתי על האיש וריחמתי עליו כאשר בא בשערי הכלא, וזאת בלי לגלות אפילו שמץ של הבנה לעברות שעבר ושהורשע עליהן. כאבתי מפני שהאיש מוכשר, בעל יכולת מנהיגות וכושר החלטה וביצוע, גם עושה מעשים טובים באופן פרטי, והיה ראש ממשלה מוצלח למדי.



הוא עצמו, לא אף אחד אחר, בעט בדלי והרס במו רגליו את כל הישגיו ואת מעמדו, עד שהידרדר לשערי כלא מעשיהו. זה הפסד לו, אבל הפסד גדול גם למדינה.



אולמרט לא עמד בפיתוי וחטא. אולי מפתיע לגלות שחז"ל וכמה ממפרשי המקרא מתייחסים למצב כזה כצפוי ואפילו טבעי. התורה בפרשת ויקרא מפרטת אילו קורבנות חייבים להקריב חוטאים שונים, מסתם אדם בישראל ועד הנשיא (דהיינו המנהיג). אך בעוד שלגבי החוטאים האחרים היא משתמשת במילות התנאי "אם" ו"כי", למשל: "אם הכהן המשיח יחטא" (ויקרא ד', ג'); הרי לגבי הנשיא היא משנה את הניסוח וכותבת "אשר נשיא יחטא" (שם). ה"אשר" הזה אינו נשמע כתנאי או "אולי", אלא כהבעת ודאות שיחטא.



ואכן, הפרשן רבי עובדיה ספורנו (מחכמי איטליה במאות ה־15־16) כותב: "'אשר נשיא יחטא', כי אומנם זה דבר מצוי שיחטא, כמאמרו (כלומר, ככתוב בתורה; א"ת) 'וישמן ישורון ויבעט'". וספר הזוהר עוד מרחיק לכת וקובע חד וחלק: "'אשר נשיא יחטא' - ודאי יחטא" (צריך להעיר שהתלמוד שולל את הפרשנות הקיצונית הזאת של הזוהר).



בעקבות פירושי ספורנו והזוהר, כתבה פרופסור נחמה ליבוביץ, מגדולי פרשני המקרא ומלמדיו בדורות האחרונים: "המלוכה, השררה, הכוח הניתן לאדם להיות שליט על בני מינו, להטיל מרותו עליהם, הוא הוא המסכן אותו, העשוי להביאו לידי חטא. ולכן לא נאמר 'אם', כאילו הוא מקרה שעלול לקרות, אלא 'אשר'', כאילו נאמר 'כאשר', כי בוודאי תקרינה לא אחת שגגות כאלה לבעל משרה כה רמה".



לא מעט מבעלי השררה והכוח בימינו מאמתים, למרבה הצער, את הפרשנויות הללו, ועינינו רואות וכלות.