רק 2,000 קולות – 2,000 מצביעים ולא יותר, בשנת שיא של התייצבות בקלפי – הפרידו בין המנצח, ג’יימס גרפילד הרפובליקני, לבין המפסיד, וינפילד סקוט הנקוק הדמוקרטי. ואומנם באמריקה לא סופרים קולות, סופרים אלקטורים. כך שניצחונו של גרפילד היה בסופו של דבר ברור: 214 לעומת 155. ובכל זאת: רק 2,000 קולות בספירה הכוללת. מי יכול היה לנחש או לשער כיצד יסתיימו הבחירות האלה של 1880 באמריקה. מי יכול בכלל היה לשער שגרפילד יהיה מועמד לנשיאות. ומי יכול היה לדעת שיירצח זמן לא רב לאחר ניצחונו בבחירות.
מאז שחזרתי משבועיים של סיקור מקרוב של מסע הבחירות באמריקה, אני נדרש בעיקר לתחזיות. בשיחות עם מכרים, ובשיחות מסדרון בעבודה, בראיונות ברדיו ובשאילתות מאנשי מקצוע – תמיד מתבקשת השורה התחתונה: אז מי ינצח בבחירות באמריקה? בשנת 1948 הייתי מן הסתם עונה: תומס דיואי כמובן. זה מה שכל הסקרים מנבאים. הבחירות של 1948 - והתצלום המפורסם של הארי טרומן, המניף בחיוך רחב את העיתון “שיקגו דיילי טריביון" שהודיע, מוקדם מדי, על תבוסתו - הן הפתעת הבחירות המוכרת ביותר בהיסטוריה האמריקאית. טרומן ניצח כמובן, בניגוד לכל התחזיות. גם ב־2016 יכול לנצח מישהו, או מישהי, בניגוד לכל התחזיות.
הרצון לדעת מראש הוא מובן וטבעי. ובהתעקשות שלא להמר מי יהיה הנשיא הבא יש משהו טרחני. את רעייתי זה ודאי מרגיז. מה הטעם לדעת את כל מה שאתה יודע אם אינך מסוגל לומר מי עומד לנצח? היא נוהגת להקשות. ובכן איני מסוגל לומר מי ינצח. המועמדים רבים מדי, תאריך היעד רחוק מדי, מספר הדברים שיכולים להשתנות רב מדי. בעוד יומיים, במדינת נבדה, הקמפיין של הילרי קלינטון יכול לספוג מכה בלתי צפויה, שתקעקע את האסטרטגיה הפוליטית שלה עד היסוד. כמה אלפי קולות יכריעו. אולי 2,000, אולי פחות. בעוד יומיים בדרום קרוליינה ייתכן שנדע סוף־סוף מיהם שלושת המועמדים הסופיים של המפלגה הרפובליקנית. ושוב, כמה אלפי קולות יכריעו. אולי 2,000, אולי פחות.
ועוד שאלות רבות עשויות להשפיע על המרוץ הדוהר קדימה. מה יקרה, לדוגמה, אם החקירה נגד הילרי קלינטון תועמק ותורחב ותעלה גילויים חדשים? מה יקרה אם דונלד טראמפ יאבד את עשתונותיו עוד יותר מכפי שאיבד אותם בעימות האחרון? מה יקרה אם וכאשר מייקל בלומברג ייכנס למרוץ? מה יקרה אם תתחולל מתקפת טרור קטלנית, או אם הבורסה תתרסק? מה יקרה אם יקרה משהו – והרי צריך להניח שמשהו יקרה בחודשים הקרובים, עד שיוכתרו המועמדים, ולאחריהם, עד שהבוחרים ילכו לקלפיות.
אבל העובדה שהמנצח עודו בגדר נעלם לא אומרת שאין מה שכבר אפשר לומר על הבחירות האלה באמריקה ועל תוצאותיהן. אפשר לומר שאלה בחירות החושפות משבר פוליטי בחברה האמריקאית. הן חושפות אלקטורט שמידת הביטחון שלו במנהיגיו שואפת לאפס. הן חושפות חברה המחפשת פתרונות אינסטנט לבעיות שאין להן פתרונות כאלה. הן חושפות חברה שעניינה בשאר העולם ובמצוקותיו קטן – חברה הנוטה לבדלנות. הן חושפות חברה המוכנה להתפתות לרטוריקה מתלהמת ולאלילים אופנתיים. אמריקה – ראוי לזכור – אינה מדינה במצוקה. היא עודה המדינה החזקה בעולם, אזרחיה נהנים מרמת חיים גבוהה, מרמת פינוק שרוב תושבי העולם האחרים יכולים רק לחלום עליה. אך הבחירות חושפות שהם עיוורים למציאות הזאת: נדמה להם שהם במשבר חריף. נדמה להם שהמציאות סוגרת עליהם.
בשילוב הזה – מצד אחד עוצמה כלכלית וצבאית אדירה, ומצד אחר תחושת חרדה עזה מפני המציאות – יש משהו מפחיד, מסוכן. בעל הטור השמרני של “הניו יורק טיימס", דיוויד ברוקס, ביטא זאת היטב לפני שבוע, כאשר כתב שהוא כבר מתגעגע לברק אובמה. לא נשיא שהוא מסכים איתו, אך כזה שבדרך כלל אינו מתלהם, אינו מתבהם, שומר על קור רוח ועל יד יציבה למדי על הגה השלטון. אחרי ביקור בעצרת בחירות של דונלד טראמפ או של ברני סנדרס, קל להסכים עם האבחנה הזאת. שני המועמדים המובילים, נכון להיום, גוררים את מערכת הבחירות האמריקאית אל הקצוות. המועמדים האחרים, ברצונם או שלא ברצונם, נגררים אחריהם. אמריקה כולה נגררת אחריהם. וגם אנחנו, בשולי הגלקסיה, נגררים.