טלפון מחברת אשראי כלשהי מעיר אותי בשעה תשע בבוקר. זה בטח העונש על כל ההזמנות מסין שעשיתי בגל הקור, אני חושבת ומתחילה לגלגל בראשי את הפיאסקו שהולך לי בחשבון הבנק. "פרצו לי לפיי־פאל?", אני שואלת בבהלה. "לא, לא, לא", עונה קול צעיר למדי של בחור מעברו השני של הקו, "פשוט ראינו שלא השתמשת הרבה זמן בכרטיס המסוים הזה ורצינו לדעת אם הכל בסדר".
 
"כן, הכל בסדר", עניתי נרגשת מהמחווה, ואף טרחתי להסביר בנחמדות שאני מעדיפה לצמצם שימוש ולהתמקד בכרטיס בנקאי אחד ונוח. "אבל בכל זאת", התעקש הצעיר, "אם תשתמשי בכרטיס במשך שלושה חודשים, ניתן לך מתנה". 
 
אותי לא קונים בשטויות הללו, וכבר כתבתי כאן שאני אומנם אוהבת מתנות אך לא מגופים מסחריים כלשהם. אמרתי "לא, תודה" וניתקתי את השיחה. אלא ככל הנראה ששיחת הטלפון המרגשת חלחלה אל התת־מודע העדין והסופג שלי, עד כדי כך שבלי משים בכל פעם כשהייתי זקוקה לכרטיס אשראי, הוצאתי דווקא את הכרטיס המסוים הזה ממש כבמעשה כישוף. בהפתעה מוחלטת, ביום חמישי האחרון חיכה לי שובר מתנה בתיבת הדואר. "ברכות טליה א. לוין", הם הקפידו לציין את שמי המלא, "היה שווה! (סימני הקריאה במקור), קיבלת שובר מתנה לארוחת בוקר!". 
 

החיים עצמם נמדדים בסופו של דבר לא בהתרחשויות הגרנדיוזיות שלהם אלא ברצף אירועים קטנים ולא משמעותיים, שנותנים את הטעם האמיתי לחייו של בן אנוש. אני לא מתביישת להודות על אף המבוכה, ששמחה ישראלית מצויה פרצה ממני למשך זמן של 30 שניות בדיוק, כאשר פתחתי את המעטפה וגיליתי את שובר הארוחה הזוגית. אחר כך ירדה ההתלהבות כשראיתי את הרשימה הארוכה של "בתי הקפה הממוסדים" המשתתפים במבצע. 
 
"אוי ואבוי", חשבתי לעצמי. הרי ארוחות בוקר זוגיות ברשתות הממוסחרות של בתי הקפה משולות בעיני לחתונה וגרוע מכך - ברבנות. ההיצע אחיד ומסורתי, אי אפשר להתגמש, ונלקחת ממך באחת תחושת החופש, עת מניחה המלצרית עוד בטרם בחרת משהו, את ה"סידור" הקלאסי של הצלוחיות שבהן איש לא נוגע. "אנחנו לא אוכלים את זה", נביט אל המלצרית, והיא תשתיק אותנו במבט נוזף של סבתא פולנייה - זו מסורת!
 
אני חוששת שאת "מבצע הבוקר הזוגי" אני מסוגלת לעשות רק עם אמא שלי או עם חברות. זאת אומרת, אני יושבת בבתי קפה עם גברים, כל עוד שותים קפה, גג משהו לנשנש. כשמילצרתי כנערה צעירה, הבטתי ברחמים על פניהם האומללות של גברים שהגיעו עם בנות הזוג שלהם לבתי קפה (במיוחד בסופי שבוע), אל אותו "מועדון ארוחת הבוקר" המכונה גם בעגה - ההוטל קליפורניה של הזוגיות. נכנסת פעם אחת - לא יצאת, חביבי. 
 
לו היה אפשר להקרין כתוביות מעל ראשו של הגבר, היה ניתן לראות בבירור את אותיות ה־S.O.S מהבהבות כתשדורת לזכרים אחרים הנמצאים בטווח המאפשר חילוץ.
 
האמת, תמיד הבנתי את הגברים בעניין הזה. "מועדון ארוחת הבוקר" הוא משהו של בנות וחברות, או כפרלמנט של גברים. אבל לא יחד. ואם כבר זוג חולק ברשת בתי קפה ארוחת בוקר, אפשר במבט חטוף לאבחן על פי "תוכנית החלוקה" של הסלטים, החביתה והלחם, כמה זמן הם נשואים ואם הם עדיין עושים סקס. זו טכניקה שפיתחתי עם השנים כשהעברתי את הזמן בצפייה בסובבים, בזמן שאני בעצמי בעוונותי הרבים לפני אי אלו שנים, ישבתי עם חבר לשעבר וחלקתי ארוחות בוקר. אל תראו אותי ככה, הייתי פעם צעירה ותמימה ובטוחה ש"לי זה לא יקרה". ובכן, זה קרה. 
 
אם כבר בית קפה בזוג, אני מעדיפה שכונתי. כזה שלא מקבל שוברים, ומאפשר להתגמש עם הממסד השמרני. אתם יודעים, פה עוגייה שם קרואסון. קצת כמו לחיות יחד אבל לא להתחתן. 
 
ובעניין ה"שכונתי", אני חייבת לדבר רגע על הבר השכונתי. אני מתעבת "פיק־אפ" ברים. לא הייתה פעם אחת שלא חשתי כמו נדיה קומנצ'י שממתינה לציון אחרי תרגיל קורה, כשנכנסתי לבר עם חברה. איכשהו הברים השכונתיים הפכו לסוג של אלטרנטיבה ל"פיק־אפ", אלא שבפועל זה מבחינתי בדיוק אותו הדבר כל עוד את מגיעה לשם ללא גבר. 
 
לפני כמה ימים בחור שמנהל בר שכונתי ליד ביתי, פגש אותי בסופר. "הי, מה קורה", הוא שאל בהתלהבות, אף שלא נפגשנו מעולם. אחר כך הוא שאל לשמי ולגילי (עיגלתי למטה), ואז הזמין אותי "לשכונתי שלנו, יש שם גברים טובים, דרינקים עלי, מאמי". 
 
חייכתי במבוכה ואמרתי את ה"לא, תודה" הכי משמעותי ונחרץ שאמרתי אי פעם בחיי. אולי השני בגודלו אחרי ה"לא, תודה" הבלתי נשכח אז בגיל 11, כשהציעו לי להצטרף לתנועת הנוער "מכבי הצעיר" סניף חולון.