אתונה, יוון. מוצאי שבת, לפני חצות. ״עוד חצי שעה את בת 26״, הוא לוחש לי, ״אבל אל תפחדי מהזקנה הפתאומית, בשבילי תמיד תהיי נערה". הוא צוחק, לוקח את ידי ומנשק אותה.

אנחנו באולם מופעים גדול וחדשני. מולנו במה גדולה, אורות זוהרים בשלל צבעים מרצדים. כמובן שאנחנו לא לבד. יש עוד כאלף איש באולם, רובם יוונים, לבושים בהדר רב. על שולחנם פרחים, בקבוקי אוזו ופלטות של אוכל מקומי.

המשותף לכולם כאן הוא הציפייה, ההתרגשות לקראת הזמר הגדול שיעלה ממש עוד רגע, המלך יורגוס דאלארס.

כשצעדנו בבוקר ברחובות אתונה, אף אחד לא חייך אלינו. המדבר הכלכלי, כתובות הגרפיטי והכספומטים שמסרבים להיענות לבקשות מחקו לתושבי העיר את החיוך. אבל עכשיו, באולם הזה, בנקודת הזמן הזאת, כאילו הם שכחו מהכל ורק מטרה אחת מקדשת את חיוכם. דאלארס.

והנה הוא עולה לבמה. מחיאות כפיים סוערות מקדמות את בואו, ולא פוסקות עד שהוא פורט בגיטרה ומתחיל לשיר את "המהגר".

״כמו מהגר על אדמתך

יום ולילה אתה חובש את הפצע,

והכל סביבך זר, קפוא ומאובן.

אתה בוכה ונאנח 'חופש!' אתה זועק

אך התקווה היא כמו ציפור שחורה שחומקת״.

הקהל דומם לאורך כל השיר, הדלארס הזה ידע בדיוק איפה ללחוץ כדי לקחת מהם את הנשימה, להציג בפניהם את הכאב על מולדתם האהובה שהפכה ענייה פתאום. הוא עטף כל חולי ומועקה בקולו האלילי.





הייתי ביוון לאחרונה. לא הרגשתי צורך לבקר בה שוב, לא זכרתי אותה כארץ נחשקת במיוחד. עד לפני חודשיים, אולי מעט יותר, כשפגשתי בשמעון פרנס, חברי הטוב, באחד מבתי הקפה ביפו.

הוא שתה קפה, אני שתיתי סיידר חם. הוא הביט בי ואמר ״כמה יפים נעורייך ביפו״. הבטתי בו חזרה, רציתי להגיד לו שעל אף סיפורי הרבים, אני מקנאת בו, בידע הרב שלו, בעובדה שהכיר את כל פוקדי המועדון ״אריאנה״. שמעון התחיל לספר לי על אהבתם של אריס סאן ועליזה עזיקרי, עבר קצת לילדותו של פוליקר, וכשהקפה השני נגמר, קינח ביהדות סלוניקי שהובאה אל הגרדום.

בכל סיפור שלו על יוון, ניחוחותיה ודמותה המהולה בעצבה, ראיתי איך עיניו עורגות וזוהרות, עד שלפעמים שכח שאני יושבת מולו. עם כל סיפור שלו, הכיתי על חטא על שהייתי שבוע שם, לבדי, ולא טעמתי גרגיר מאותם המאכלים שהציג בפני.

״טוב, יקירתי", הוא אמר לי, ״לא שמתי לב לשעה, אני צריך לארוז, אני טס מחר״.

״ירח דבש?״, שאלתי.

הוא צחק. ״לא, אני מדריך קבוצה באתונה, אנחנו נוסעים לסבב טברנות״.

הוא ביקש את החשבון. עוד לפני שהגיע המלצר, צעקתי באוזני שמעון ״אני באה!״.





דקה לפני חצות, דאלארס שר על אהבה בלתי מושגת. שני אנשים, די מבוגרים, נעמדים ומתחילים בסלואו. עיניהם עצומות, ראשה נח על כתפו והוא אוחז אותה כאחרון הגברים בעולם. על ידי יושב יהורם, תאום נפשי, כתבתי לכם עליו בעבר, בהקשר אחר, מבולבל ורומנטי יותר. אנחנו אוחזים ידיים, קצת מבוסמים מאוזו ששתינו קודם לכן. ״עוד 20 שניות, את מוכנה?״, יהורם שואל ומתחיל לספור לאחור. ״20..19..18...״.

דאלארס מחזיק את המיקרופון קרוב אל פיו ושר לנו, רק לנו.

״אני אוהב אותך, בלי ניצוץ אהבתך

לבי לא יתניע.

אני אוהב אותך, כמו הרוח המהירה

כמו הים הסוער

וכמו המדבר שאת מימיו רק את יודעת לחשוף".

השעה חצות, התאריך מתחלף ל־13.2, היום לפני 26 שנה כרעה אמי ללדת בבית החולים וולפסון. כשהביאו אותי אל בין ידיה, לא הצליחה לחייך ולא לשמוח. ואיך תשמח? בבית הקטן והרעוע שבו גרה עם אבי לא היה לול בשבילי, שלא לדבר על מטרנה ועל טיטולים.

השעה חצות, כן, היום לפני 26 שנה בכיתי אל העולם הנגלה מולי לראשונה, כמו מנסה לעורר את רחמיו על מה שעוד צפוי לי. אבל העולם הזה, המלא בצער, המתהדר בסדיזם שקיבל במתנה מלוציפר, לא חמל עלי. עד הגיעה בגרותי, ששינתה הכל.

השעה חצות, אני בת 26 ודמעה אחת יורדת. יהורם לא מבחין בה. הוא לוקח פרח מן השולחן, מגיש לי אותו, נושק על לחיי נשיקה ארוכה ולוחש ״מזל טוב, יפה שלי, כמה אני שמח שאת בחיים שלי״.

אני מחבקת אותו וכל צער נשכח כלא היה.





בבוקר שאחרי, הפלאפון שלי מוצף בהודעות מזל טוב, ברכות ואיחולים. אין לי זמן לענות. שמעון מבקש שנאכל את ארוחת הבוקר ונעלה לאוטובוס.

הקבוצה שאליה הצטרפנו די מבוגרת, מורכבת ברובה מזוגות נשואים, בעלי קריירה וזיקה זו או אחרת לתרבות היוונית.

באוטובוס אנחנו עורכים סבב היכרות. הזוג הראשון שמציג את עצמו נראה לי מוכר, אני לא מצליחה להיזכר מאיפה. ״נראה שאחרי הריקוד של אתמול עבר עליהם לילה משובח", לוחש לי יהורם. כן, הוא צדק, זה הזוג שרקד אתמול צמוד. זה הגבר שליטף שערה של אשתו כאילו שאר האולם הוא תפאורה לא אמיתית ולא חשובה.

הם מספרים במיקרופון על 40 שנה יחד, שהאהבה רק מתחזקת מיום ליום. הם מגלים כי איבדו ילד בשביל מלחמה רעה, אבל סירבו לאבד את שפיותם ואת חייהם.

בא לי לשמוע עוד מהם, לגמוע תורת זוגיות וחדוות חיים. אבל האוטובוס עוצר ואנחנו מגיעים לאיזה אתר, משהו של פוסידון ומיתולוגיה. אני לא באמת מקשיבה, אני ויהורם הולכים לצד, להביט בנוף עוצר הנשימה. בין ההרים הירוקים, החוגלות שמטיילות והשחפים שעפים אפשר לראות את הנמל של פיראוס והסירות היוצאות ממנו.

״שהעולם ייעצר ככה, בדיוק בנקודה הזאת ובזמן הזה״, אני אומרת ליהורם. הוא שותק ומחבק אותי. איש חכם הוא, ידען גדול ונבון, אבל לפעמים הוא בוחר בשתיקה. והיא מלמדת אותי כל מה שאני צריכה לדעת.






שמעון נותן לנו זמן חופשי, לטייל. יהורם קונה לי בלון וזר לראש. ״ילדת יום הולדת״, הוא אומר. וכך אנחנו מטיילים בין סמטאות אתונה.

בגיל 7 חגגו לי הורי מסיבת יום הולדת גדולה, כנראה פיצוי על שלא ידעתי לבקש מהם כלום, כי הבנתי שלא היה. הם הזמינו די־ג׳יי, בובות מתנפחות וקנו את הממתקים הכי יקרים בחנות. את הציפייה ליום ההולדת הזה לא הצלחתי לשחזר מעולם, הפרפרים בבטן שהיו לי אז עפו מזמן. כל בני ובנות כיתתי הגיעו. באוזני עדיין נשמעות צעקות ההתפעלות שלהם כשראו את המסיבה הגדולה שארגנו לי הורי.

כשניגש אלי המפעיל, הגיש לי את העוגה עם הנרות ואמר לי ״מרסל, את בת 7 היום, מותר לך לבקש מה שתרצי", עצמתי את עיני ואמרתי ״אלוהים, תעשה שלאמא ואבא יהיה כסף והם לא יריבו יותר״.

כנראה שאמרתי את זה בקול, אל המיקרופון, כי ברגע אחד השתתקו בני כיתתי וכל הדודים שהזמינה אמי. גם הם נדמו, כמו הקהל של דאלארס. אני זוכרת את החום והסומק שהתפשט בלחיי ואת חוסר הנעימות שהרגשתי מהורי.

״יהורם״, אני חוזרת לעצמי, ״אנחנו נישאר חברים לנצח?״.

״ככל שיש נצח", הוא עונה לי, מוציא חבילה עטופה בסרט מכיסו ומגיש לי, ״זה משהו ממני״.

זה הצמיד שרציתי. אני מחייכת, זוהרת, ומחבקת אותו אלי.





היית טובה אלי, יוון. על אף דלותך, חלקת לחמך עמי.

בנסיעה לשדה התעופה משמיע לנו שמעון את ״עיניים שלי״ בביצוע פוליקר. הקבוצה רגועה, שקטה, אולי מעט מהורהרת. איש מתכנס בעצמו, במחשבותיו ובזיכרונותיו.

אני מניחה ראשי על החלון ונרדמת. ובחלומי, אני שוב יוצאת מגופה של אמי ושוב בוכה. ובחלומי, אמי חייכנית וטובת לב. ״ברוכה הבאה לעולם, ילדה שלי״, היא לוחשת לי, ״רק דברים טובים יקרו לך, את תראי, רק דברים טובים״.