בכיתה ט׳ המספר שלי במשקפיים היה כבר מעל 4. לא יודעת אם אתם זוכרים מניסיונכם או מזה של חברים בכיתה, אבל משקפיים הם לא האביזר הכי לוהט שאפשר להצמיד לילד. לא משקפיים, לא מכשיר שמיעה, לא רסן בשיניים, לא רטייה לעין העצלה, לא מיישר גב (אלוהים יודע מה השם הרשמי של ברזלי האינקוויזיציה האלה). רק דבר אחד בגבולות הגזרה של נכויות נחשב לגיטימי בחצר בית הספר - גבס, ועדיף כזה שהושג בדרכים מקוריות במיוחד. 

ילדים וההומור הבריטי שלהם, מדהים כמה יצירתיים הם יכולים פתאום להיות כשזה נוגע להמצאת שמות גנאי חדשים לילדים שלא באים להם טוב בעין.

אי אפשר להאשים אותם, האמפתיה והרגישות עוד לא לגמרי התגבשו, והדרך ההגיונית היחידה לבנות את עצמך היא על חשבון מישהו אחר. העלבון הוא כפול - אתה גם מקבל את ההרגשה שאתה חריג וגם מוצא את עצמך מול חומת סין כשאתה מנסה, במאמצים עלובים מאוד, להתגבר על המגבלה שלך ללא האמצעים הדרושים ומבין שאתה לא רואה כלום וכרגע פספסת את ההיא החמודה מח׳/4 שאמרה לך שלום ועכשיו סתם חושבת שאתה מוזר. אין דרך לצאת טוב מזה, היא בחיים לא תבין את ההרגשה הזאת.
 

מזל שיש מי שיודע להסביר את ההרגשה הזאת. 
 
פעם בשנה מתאספת לה ועידה שמזמינה אליה מאות אנשים מכל העולם כדי להציג את החידושים והפיתוחים הטכנולוגיים שיעזרו להפוך את העולם הזה לנגיש יותר עבור בעלי מוגבלויות. הם מדברים על הפתרונות, אבל בכל מה שקשור להמחשת הבעיה, היינו השבוע אור לגויים. ככה זה כשמפסיקים לדבר על פוליטיקה ומתחילים לדבר על אנשים ועל הדרכים שבהן אפשר לעזור לכולם - לא משנה מאיפה הם באים ואיך הם נראים.
 
עמותת נגישות ישראל הוזמנה לכנס הזה, PROJECT ZERO, על תקן חלוצה בתחומה בכל הקשור לנגישות בעולם. בגאונותה, היא הקימה בכנס ״שביל נגישות״ שמדגים איך זה לנווט בכיסא גלגלים על שביל חצץ או את ההרגשה המשונה שבניסיון לתקשר כשלא שומעים. כל המבקרים נדהמו, אלה שהגיעו מספרד ומהודו ואלה שהגיעו מירדן ומאיראן. הנציגה מערב הסעודית התרגשה מספיק כדי להעלות פוסט בפייסבוק בנושא - "מזרח תיכון חדש!". אם זה לא מספיק - בסוף הערב גם פרויקט ״תעביר את זה הלאה״ והעמותה זכו באות הוקרה מצד מועצת עתיד העולם. חייבת לארגן לעצמי מושב במועצה הזאת, היא נשמעת חשובה. 
 
בחודש תשיעי להריון ואף אחד לא קם. צילום: אינג'אימג'בחודש תשיעי להריון ואף אחד לא קם. צילום: אינג'אימג'

 
באותו הזמן לא רחוק משם, בלונדון, חברה אהובה תיעדה את הנסיעה ברכבת התחתית כשהיא בחודש התשיעי להריונה והוכיחה שהעולם רחוק מ״נגישות ישראל״ כמו שכיסא רחוק ממי שבאמת צריך לשבת עליו. הלונדונים החמודים הגדילו לעשות והגדירו מושבים מיוחדים לסוחבות הצעירות, אבל עבור הנוסעים מדובר רק בהמלצות תיאורטיות. פתאום כולם מצאו עניין גדול מעבר לרגיל בטלפון הנייד שלהם רק כדי שיוכלו להתעלם מהבטן הענקית שתקועה להם בגובה הפרצוף. העיתון עולה אט־אט ומכסה את העיניים ושלל שיטות אלגנטיות יותר או פחות מתגלות במטרה לחמוק מחובתם הג׳נטלמנית והמוסרית לקום ולפנות את הכיסא. אי אפשר לקרוא לאישה הרה ״בעלת מוגבלות״ אבל בינינו - היא בדיוק כזאת. כל מי שחוותה שבוע 40 באוגוסט יודעת היטב שהריון אולי אינו מחלה אבל התחושה בו היא בהחלט לא כמו בשגרה בריאה ונורמטיבית. דווקא במקרה הזה אני נוטה להאמין שהחברה הייתה יותר סובלנית לעיוורים או לנכים בכיסאות גלגלים מאשר לאישה צעירה ״שלא שמעה על אמצעי מניעה״. 
 
לונדון לא מחכה לה ואיתה גם שאר ערי העולם. פה, בחולון ישראל, חבורת שכנים ניהלה מאבק עם החמים שלי, זוג נכים, שביקשו להציב מעקה בחדר המדרגות. השאיפות שלהם להמשיך להתנייד במקרה של הפסקת חשמל והשבתת המעלית לא תאמו את המחשבה התיאורטית של השכנים על מקרר חדש שאולי יגיע לבניין ולא בהכרח יעבור בין המעקה החדש לזה הישן. הנכים האלה והאתגרים שהם מציבים לחברה, כמה חוצפה?!
 
אי אפשר להנגיש את היקום עבור כל האנושות - כתב גדול, תאורה מתאימה, רמפות לכיסאות גלגלים ועגלות, מעליות, שילוט מתאים ועזרי שמע - איך אפשר לצפות ממקומות ציבוריים להכשיר אפילו חלק קטן מרשימה ארוכה כל כך של מטלות הנגשה? אולי נתחיל בחובת הצבת השירותים בקומה הראשונה, במיוחד כאשר אין מעלית בבית הקפה או המסעדה? נכון, אף אחד לא רוצה שירותים ליד האוכל שלו, במיוחד לא בעלי המקום שמעדיפים להכניס עוד שולחנות במפלס הרחוב כדי שכולם יראו. כולם נהנים משירותים למעלה. כולם חוץ מאלה שלא יכולים להשתמש בהם.
 
כולנו מוגבלים ביכולות שלנו. הילדה הזו מח׳/4 יודעת מה המשקפופר מרגיש, כי היא חווה את זה בקושי אחר משלה. לכולנו יש קשיים שסוגרים בפנינו דלתות ולכן אנחנו אמורים לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להסיר את החסמים האלה עד כמה שאפשר, במיוחד עבור מי שמתמודד איתם באופן קבוע. מי שצוחק על בעלי מוגבלויות הוא מי שלא מפנה את מקומו לטובת אישה הרה הוא מי שמערים קשיים על חלשים ממנו - והוא הוא המוגבל האמיתי. אולי הגיע הזמן להתחיל להנפיק תעודות נכות רגשית.