לא הרבה אנשים מבין אנשי העולם התחתון של שנות ה־60־70 נשארו מעל פני האדמה. רבים ורעים ממי שהיו דמויות מיתולוגיות חטפו כדור אקדח או צרור מתת מקלע והפסיקו לנשום את האוויר המזוהם של גוש דן. אחרים מצאו את עצמם מתפרקים לחתיכות אחרי שהטמינו מטען נפץ במכוניתם בגודל שהספיק כדי לשחרר אותם מחובת תשלום מס הכנסה, או השאיר אותם קטועי איברים וגרם להם להזדקק לקצבה חודשית מהביטוח הלאומי.
מי שעוקב אחרי האירועים המסעירים בעולמם של העוברים על החוק יכול להבחין שבעשורים האחרונים הלכו והתמעטו, והגיעו כמעט לאפס, שודים של בנקים בסגנון בוני וקלייד. כמעט לא שומעים יותר על שודים מתוחכמים במלטשות יהלומים, ועל פריצה לבנק וניקוי הכספות אפשר לקרוא רק בארכיוני הסמרטוטונים ב"בית אריאלה".
לא הייתי מעלה את העניין אלמלא ראיתי בזווית העין בפינת רוטשילד־אלנבי דמות מוכרת לי יושבת על ספסל לבושה בלואים, ומה שהקפיץ לי את הזיכרון הוא הסיגריה השמוטה בזווית הפה. אני עומד מהצד ונועץ מבט בבן אדם הנראה כבן 80 פלוס־מינוס. הוא עוקב בעיניים עצומות למחצה אחרי העוברים והשבים, נועץ מבט במזנון הסמוך, מדי פעם מחייך חצי חיוך בזווית הפה, מחליק את שאריות שערו ומגרד בחופזה בעורף.
אחרי שהוא מנקה את הציפורן הארוכה בזרת יד ימין בציפורן שבזרת יד שמאל, אני בטוח שזה הוא - חיימון “ציפורן", אחד הפושעים הגדולים, שעשה מאנשי הבולשת צחוק במשך שנים ארוכות ושלזכותו נרשמו שודים, חטיפות והתפרצויות. באף אחד מהמקרים לא הצליחו להעמידו לדין, גם לא אחרי שישב את פרק הזמן המקסימלי במעצר במינימום תנאים וניסו עליו את כל הדאווינים של החקירות. חיימון תמיד היה אומר לחוקריו בחיוך בזווית הפה: "דברו עם הציפורן".
אני יושב במזנון בשדרה ומציץ על חיימון בחצי עין, משתדל שלא יקלוט אותי. בראש רצים לי זיכרונות מאותם ימים סוערים של שנות ה־60, כשראיתי את חיימון "ציפורן" בפעם הראשונה בבר של קפה "כסית". אלי הברמן הגיש לו קוניאק צרפתי בכוס מיוחדת, הוא ניקה בציפורן את הרווחים בין שיניו לפני שהרים כוסית עם עצמו ובירך את מי שהמציא את ה"קורבוזייה". אחר כך הוציא סיגריה שטוחה “דובק עשר", הניח אותה בדאווין בזווית הפה והצית במצית זיפו שהשמיע קליק מדליק.
מורדוך "הגדול" זרק לי בקטנה, “אתה רואה את זה עם הקורבוזייה והסיגריה השטוחה? זה חיימון 'ציפורן' הגדול מכולם". אני מביט עליו ואומר בלחש למורדוך, “הוא לא נראה גדול כל כך", מורדוך משתיק אותי ומעביר את אצבעו על הצוואר, יעני רוצה לומר: אם הוא שומע, הוא שוחט אותך, יא אהבל. שתקתי.
אחרי איזה רבע שעה נכנסו בלשיו של סירקיס לבר, הרימו את חיימון מהכיסא והצמידו אותו לקיר ודפקו עליו חיפוש. חיימון הביט עליהם בעין חצי עצומה, הסיגריה שלו בזווית הפה נעה בעצבנות. אחד הבלשים שלף מכיס המכנסיים אולר קטן וחייך חיוך של ניצחון: "מה זה, אדון חיימון?", שאל. “זה בשביל לנקות את הציפורן, אדון בלש דמיקולו", ענה. שלושת הבלשים הרימו את חיימון באוויר וגררו אותו לכיוון דיזנגוף, שם המתינה הקורטינה הלבנה של הבלשים.
מורדוך הגדול חייך ואמר שעל הבוקר ישחררו אותו. דוד “הראש", שהיה מסטול מגולות אופיום שבלע מדי שעה, שחרר חיוך עייף ופלט “שלא ישברו לו את הציפורן - הוא ימות". באותו ערב בבר של "כסית" שמעתי כמה מעלילותיו של חיימון "ציפורן", ואחרי ניכוי 50% הגזמות לא היה לי ספק שמדובר בתותח־על שמדבר מעט ועושה הרבה.
שנתיים מאוחר יותר, כשישבתי מסטול בפאב “קינג'ס קלאב", ברחוב יורדי הסירה ליד נמל תל אביב, התיישב לידי על הבר חיימון "ציפורן", משחרר חצי חיוך ומקפיץ את הסיגריה השטוחה הנמצאת דרך קבע בזווית פיו. “אמרו לי שאתה בסדר", הוא אומר כשהוא בוחן אותי. “גם לי אמרו שאתה בסדר", אני עונה ודי משקשק מהחוצפה שלי. “אתה מכיר את דוד העיראקי ששותף במועדון הזה?", הוא שואל, ואני מנענע את הראש לחיוב. “יודע איפה הוא גר?", מנענע את הראש לשלילה. “יש לך דיבור איתו?", המשיך, “לפעמים", עניתי. “תמציא לו איזה סיפור ותקבע איתו איזה דיבור על הרבה כסף במקום שאני אגיד לך", אמר.
אני מצית סיגריה ותוקע אותה בזווית הפה, מוזג מהבקבוק הפרטי שלי ג'וני ווקר אדום, משקשק את הכוס עם שלוש קוביות קרח ופולט ברכה לכבודו של מי שהמציא את ג'וני ווקר. חיימון בוחן אותי וזורק “יש עליך דאווין, אתה מחקה את הברכה שלי באותו יום שעצרו אותי ב'כסית'".
“באיזה כיוון לומר לעיראקי שיש אפשרות לעשות הרבה כסף?", אני שואל ומרגיש רעד קל ברגליים. “תגיד לו זהב, הרבה זהב, אל תראה אותו צדיק, את העיראקי, הוא מספר אחד בסחורה גנובה, בעיקר זהב ויהלומים", עונה לי חיימון. משהו לא מריח לי טוב בשיחה. "למה אתה צריך אותי בשביל זה?", אני שואל. “כי הוא לא יחשוד בך אם תגיד לו בדאווין שלך שמצאת בבית של זקנה עיראקית מזוודה מלאה בסחורה ואתה רוצה שהוא יעריך כמה היא שווה".
חיימון "ציפורן" לקח אותי למחרת לדירה מוזנחת בשכונת שפירא, שם הראה לי מזוודה ישנה, כשפתח אותה נדהמתי לראות כמויות גדולות של טבעות, שרשראות, עגילים ואצעדות מזהב נוצץ. חיימון "ציפורן" חייך אלי חצי חיוך ושאל, “מה חשבת, שאני עובד עליך? תביא אותו, השאר עלי. אם העניינים יסתדרו, תקבל חבילה יפה ותוכל לצאת לפנסיה בגיל 20".
לקח לי חצי שעה לשכנע בסיפורי אלף לילה ולילה את דוד העיראקי שאני מסדר לו את עסקת חייו ושראיתי במו עיני את הסחורה החמה. בערב נסענו ברכב שלו לדירה בשפירא, העיראקי נשאר באוטו, ואני דפקתי בדלת הדירה. חיימון חייך וקרץ לי, “תביא אותו ותעוף מכאן", סינן בקשיחות. הבאתי את העיראקי ועפתי.
הראש שלי עף עם הזיכרונות. הצצתי ממקום מושבי על חיימון גרסת 2016 שיושב על הספסל, הוא מוציא מהכיס משהו, אני קולט שזה אולר קטן, הוא מנקה את הלהב בחולצה ומחטט באוזן, שוב מנקה בשרוול ומכניס לכיס. המחשבות שלי שוב נודדות אחורה בזמן, עפות ליומיים אחרי שסידרתי את הפגישה בין דוד העיראקי לחיימון "ציפורן". השמועות סיפרו שחיימון "ציפורן" עצור כחשוד ברצח דוד העיראקי. הייתי בשוק, מעבירי השמועות אמרו שלא מצאו את הגופה של העיראקי אבל יש דיבור חזק על זה שה"ציפורן" העלים אותו.
הייתי נתון בפחדים כמה שבועות. יום אחד, כשאני יושב בבר של אלי ב"כסית", אני מרגיש נגיעה קטנה בגב. מימיני מופיע ראשו של חיימון עם חיוך ערמומי. "העסקה נכשלה", הוא לוחש לי וטופח לי על הגב ביד אחת, ובשנייה הוא דוחף לי בוכטה של שטרות, “אתה עשית את העבודה שלך, מגיע לך". הוא מזמין קורבוזייה, מברך את מי שהמציא את המשקה וקורץ לי, מצית סיגריה בסיגריה ומבקש מאלי הברמן בנימוס של אציל פולני שיואיל בטובו לשים תקליט של פרנק סינטרה הגדול.
במשך כמה חודשים לא העזתי ללכת ל"קינג'ס קלאב", היו לי ייסורי מצפון, אולי הייתי מעורב במשהו שגדול עלי. כשהחלטתי ללכת, עשיתי את זה כי הייתי תפרן ומתִי לשתות קצת ג'וני וזכרתי שיש לי בבר של המועדון חצי בקבוק ששילמתי עליו מראש. נכנסתי למועדון, עברתי את הבר התחתון והלכתי בין השולחנות לכיוון הבר הקטן שהיה מיועד למה שנקרא היום וי־איי־פי. כשאני נכנס אני רואה את חיימון "ציפורן" פותח שולחן לכמה מחבריו. יושבים שם מורדוך הגדול, דוד "הראש", ציון "העכבר" ועוד כמה מל"ו צדיקים עם הרשעות בכל סוגי הפשיעה.
חיימון מרים כוסית שמפניה ונותן חיבוק ונשיקה לגברת הצמודה אליו, לבושה שמלת מחשוף אדיר ועל צווארה, ידיה ואוזניה בוכטות של זהב ויהלומים כאילו הייתה מדף תצוגה. כשהיא מסובבת את הראש לעברי אחרי נשיקה שהדביקה על שפתיו של ה"ציפורן", אני מרגיש בום בום בחזה - הגברת המפורכסת היא אשתו של בעל המועדון דוד העיראקי. חיימון מסמן למלצר להתקרב אליו, אני הולך ויושב על הבר מבולבל. המלצר מגיע אלי בחיוך מלוקק ובקול חנפני מוסר לי שבעל הבית החדש אדון חיים מזמין אותי לבקבוק קורבוזייה.
רצף הזיכרונות מסיח את דעתי מהספסל שעליו ישב חיימון, כשאני מסובב את הראש - הספסל ריק. פתאום אני מרגיש נגיעה בכתף ושומע את קולו של חיימון מסנן לי: “אל תדאג, הצעתי לו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה, או שהוא מת או שהוא עוזב את הארץ ולא חוזר עד היום שאני מת. הוא בחר לעזוב את הארץ, ותדע שתמיד אני זוכר שבגלל הדאווין שלך התחתנתי עם האישה הכי שווה בעולם, יש לי שני ילדים וארבעה נכדים, ואני היבואן של קורבוזייה לארץ, ומתי שתרצה קורבוזייה תבוא לקחת, סלמאת".
הוא משאיר כרטיס ביקור מהודר שעליו כתוב באותיות מוזהבות “חיימון מזליטיקר, חברת ציפורן יבואנית קורבוזייה בישראל". אני עוקב אחרי ה"ציפורן" שהולך לכיוון מכונית מרצדס מהודרת, שבה נוהגת אשתו לשעבר של דוד העיראקי. היא מנפנפת לי ביד לשלום ומפריחה נשיקה באוויר. העובד במזנון שואל אותי אם אני רוצה לשתות משהו, "קורבוזייה", אני אומר לו, והמוזג מחייך אלי וזורק קטנה באוויר “תפס כוסית עם מרצדס החבר ההומלס שלך".
נ.ב. לימים נודע לי שהמזנון בשדרה היה אחד מעסקיו הרבים של חיימון "ציפורן", ומדי פעם היה בא ויושב על הספסל הסמוך בשדרה, משחק אותה הומלס, ובודק אם העובדים לא עובדים עליו.