כשנתניהו ירד מהשלטון (והרי מתישהו זה יקרה), הוא יוכל לכתוב ספר שייקרא ״איך להרוס הסברה של מדינה״. אולי כשהוא יתפנה לרגע מהשחמט הפוליטי, יהיה לו קצת זמן לחשוב, והוא סוף־סוף יפתח מודעות לחלקו בפועל בתדמיתה הירודה של ישראל. אשרי מי שלא קרא את המאמר האחרון ב"אקונומיסט" על גישת ה״אנטי־ערבים״ של נתניהו, החל בנהירתם לקלפיות וכלה בחוק ההשעיה. מדובר בעוד מאמר מוטה, אבל עם כל הכבוד לנאומים מרטיטים באו״ם ובקונגרס, בסוף תדמית ישראל נגזרת מהיומיום, מהתקשורת השוטפת ומדעת הקהל.
איך ייתכן שמהמהלכים הבזויים של חברי הכנסת הערבים, שהפכו למומחים בהשתנה ממקפצות, יוצאות בעולם כותרות על חוק שלכאורה מסכן את הדמוקרטיה הישראלית? אפשר לתלוש שערות ולהשתגע, ועם זאת, זה כבר קרה מספיק פעמים כדי שנבין שמדובר ברוטינה שאפשר לבחון ולהסיק ממנה מסקנות.
הרי בשום מדינה מערבית שסובלת מטרור אין חברי כנסת מוסלמים שמתנהלים ככה. אז למה זה מתהפך עלינו בכל פעם מחדש? תשובה אפשרית היא שכולם אנטישמים, שאנחנו צודקים ושימות העולם. אבל התשובה הזאת היא חלקית. לתשובה המלאה צריך להוסיף את העובדה שנוצרה תפיסה ש״אם נהיה מספיק החלטיים כולם יבינו שאנחנו צודקים״ כבר הוכחה כהזויה, לא פחות מהקלישאות של זהבה גלאון. ימין יקר, בוקר טוב: החברה הישראלית חצויה, ולכן החלטיות כבר לא תהיה פה, כך שכדאי להתקדם לאופציה הבאה.
הימין הוא זה שצריך להחליט – האם להיות צודק או להיות חכם? פרובוקציות הח״כים הערבים לא ינוצחו ביד קשה, אמירות בוטות וחקיקה מרחיקה לכת לקול תשואות המתנחלים. זה אולי מסייע בפוליטיקה הפנימית, אבל באותה העת עושה שמות לתדמית שלנו, וההשלכות חוזרות אלינו בבומרנג, כך שאף אחד לא באמת מרוויח בסופו של דבר.
בכל פעם שנתניהו מנסה לרצות את הימין הכועס (לגמרי בצדק) על חוסר הגבולות בכנסת, ועל הנזק (הלגמרי אמיתי) שגורמים חברי כנסת שמעדיפים להוסיף עוד שמן למדורת השנאה במקום לחפש במילון את הגדרת המונח ״דו־קיום״, הוא גם משחק לידי אותם חברי כנסת וגם גורם לנו נזק הסברתי. לרוע מזלנו, אין מי שיכול לתקן את הנזק, משום שאין מדיניות ברורה או שר חוץ, כי התפקיד חולק בין שישה אנשים ללא היררכיה או תיאום אמיתי.
יוזמות כמו חוק ההשעיה הן חומר נפץ תדמיתי, ואין הרבה היגיון בפתרון עקום של בעיה אחת על ידי יצירת שלוש בעיות אחרות במקומה. ראשית, משום שכבר קיים חוק שאומר שמי שתומך בטרור אינו יכול להיבחר לכנסת, כך שלא באמת דרוש חוק חדש, אלא הסכמה על פרשנות המונח ״תמיכה בטרור״. שנית, בנושאים כאלו מיותר להקצין ולעורר ויכוח כי אפשר לגייס תמיכה רחבה. הרי רוב הישראלים ונציגיהם רותחים על התנהלות הח״כים הערבים. אבל חוק שנתקל בהתנגדות גורפת מיש עתיד ומהמחנה הציוני כנראה חורג מדי מהקונצנזוס, ולכן גם אם יעבור, לא יהיה מיושם בפועל, ותרומתו היחידה לאומה תהיה עוד קצת הסברה שלילית. אז בשביל מה?