נתחיל מכך שהטור שכתבה סתיו שפיר לעיתון “הארץ” ראוי להפוך לסאטירה. החלק הניו אייג’י המקושקש שבו היא מתארת מה גורם לה להיות מאושרת נראה כאילו נלקח היישר מיומנה של מתבגרת בת 16. כל מה שהיה חסר כדי להשלים את התמונה הוא כרית בצורת לב, המילה “כאילו” וצילום סמי אמנותי של כפות רגליים. מחברת כנסת אפשר היה לצפות למאמר דעה קצת יותר מורכב.
נמשיך בזה שמה שעשה אראל סג"ל זאת לא סאטירה. צפייה בקטע ששודר בערוץ 20 לא גורמת לצופה ממוצע לצחוק, אלא לחוש מבוכה. חבורת השוטים שמסביבו, שצוחקת צחוק גדול במקום לומר לו שזה מביך, לא מוסיפה כבוד לציבור שאותו היא מתיימרת לייצג. בואו נראה איך הייתה מגיבה חברת הכנסת לשעבר ענבל גבריאלי לו מישהו היה עושה קטע כזה על הימורים.
אבל מכאן ועד להאשים את אראל סג"ל בהטרדה מינית המרחק גדול. הוא העיר הערה סקסיסטית מכוערת, הקליפ ששודר לפני מופע האימים שלו היה עלוב, לא יצירתי ונמוך, אבל הטרדה מינית לא הייתה כאן. השימוש בביטוי לא רק שלא מסייע לשפיר להעביר ולהבהיר את עמדתה, הוא רק מחליש אותה. אי אפשר לשלוף “הטרדה מינית” על כל הערת סרת טעם שנאמרת, זה לא משרת אף אחד. לפני כמה וכמה חודשים העיתונאית אמילי עמרוסי הגישה תלונה במשטרה על הטרדה מינית נגד העיתונאי חיים לוינסון מ”הארץ” שכתב פוסט שעוסק באופן שבו עמרוסי מעניקה לילדיה חינוך מיני. זה לא היה מצחיק. בכלל לא. אבל גם במקרה ההוא צריך היה לפתור את הסיפור באמירה חזקה ועקרונית נגד לוינסון ולא בתלונה במשטרה. כי ברגע שאנחנו הופכים לעברה פלילית כל טמטום, גסות רוח ואיוולת, אנחנו כופים את הסיטואציה על החוק, במקום שהחוק יכיל עצמו על הסיטואציה.
וכשנשים חזקות, שיש להן עמדה ומעמד ואין ספור במות להתבטא בהן, משתמשות בחוק בצורה כזאת זה הופך לעוד יותר בעייתי. הרי אמילי עמרוסי וסתיו שפיר יכולות, במחי יד וסטטוס, לגחך את האנשים שממילא הפכו מגוחכים בעצם המעשה וההתבטאויות שלהם. כל כך קל לבזות בפומבי מיזוגניות רדודה והומור לא מצחיק, שזה ממש מכעיס שהן לא עושות את זה. במקום הן הופכות את צמד המילים “הטרדה מינית” לקרדום לחפור בו, מוציאות ממנו את העוקץ ופוגעות בכוחו, בחוזקו ובמשמעותו האמיתית.
יהיו מי שיגידו ששפיר ועמרוסי חשו מוטרדות, ועם תחושה אי אפשר להתווכח. זה נכון, רגשות זה לא משהו חד־משמעי. אבל כדי שבחורות תוכלנה להמשיך ולהתלונן, כדי שהן תוכלנה לקבל גיבוי ציבורי ותמיכה שכל מוטרדת שמתלוננת זכאית וזקוקה לה, אסור ליצור זילות של המושג. צריך להיות בררנים בשימוש בו.
הומור לא מצחיק, בעיקר לאנשים שעוסקים בהומור, הוא בלתי נסלח. אראל סג"ל, בטח בקטע הספציפי ששודר בערוץ 20, גורם לך לנוע באי נחת בכיסא, לרצות לצעוק לו שיפסיק, שזה מביך, שהוא בן אדם מבוגר עם ילדים, חובש כיפה, והערות בסגנון “אופניים בלי כיסא” זה משהו ששייך לסוף האייטיז. אבל על הומור ירוד לא מעמידים לדין ולא מכניסים לכלא. פשוט מגחיכים את ילד הכאפות שהתלהב מהבדיחה שלו קצת יותר מדי.