1
על אותה בלטה


החדשות הטובות הן, שחלה ירידה של ממש במספר הפיגועים בגל הטרור הנוכחי. בשיאו, ניפק גל הטרור כ־60 פיגועי הקרבה בחודש. בינואר נספרו 27 פיגועים, בפברואר 29. לפני פרוץ הגל היו בין ארבעה לשישה בחודש. זה אומר שנפח פיגועי ההקרבה ירד למחצית. משניים־שלושה ביום ירדנו לממוצע של אחד ביום. החדשות הרעות הן, שגורמי הביטחון הרלוונטיים לא רואים את הסוף. אולי אפילו להפך. הפיגועים מתמעטים, אבל מחמירים. פחות דקירות, יותר ירי, חוליות מאורגנות, ניסיונות חדירה ליישובים ולבתים.



גם הגורמים שחברו זה לזה והביאו לפרוץ גל הטרור הנוכחי, לא השתנו. מעמדו של אבו מאזן בירידה, הלכידות הפנימית בפת"ח נסדקת, חמאס מנסה להבעיר את השטח מרחוק, ואיראן חוזרת למשחק בגדול עם כסף חדש שיוזרם, קרוב לוודאי, לדרבון טרור. אל כל זה צריך לצרף את הייאוש ברחוב הפלסטיני, שקיבל ביטוי בולט השבוע בחדירתם של שני פלסטינים לעוטף עזה, כדי לחפש אוכל. ביצוע פיגוע נגד חיילים או שוטרים הפך לכלי למוביליות חברתית בחברה הפלסטינית. אנשים מיואשים, שתקועים בתחתית הסולם החברתי, שאין להם תקווה ואין להם מוצא ושום דבר טוב לא מאיים עליהם, כשנשפכת עליהם ההסתה ומצטרפת המיתולוגיה של אל־אקצא, לוקחים סכין ויוצאים להתאבד על שוטר.



לא מזמן סיפר גורם ביטחון פלסטיני בכיר בחברון לעמיתיו הישראלים סיפור מדהים: תופעת המתאבדים נעלמה. לא מדובר במחבלים מתאבדים אלא במתאבדים רגילים. אנשים שקצו בחייהם. מתברר שלמרות מה שחשבנו, הפלסטינים הם בכל זאת סוג של בני אדם וגם אצלם יש לא מעט מקרים שבהם אנשים מאסו בחייהם ושולחים יד בנפשם. בחודשים האחרונים, סיפר הבכיר הפלסטיני, לא היו דיווחים על התאבדויות בחברון. למה להתאבד סתם, אם אפשר להפוך לשהיד גיבור? באבחת סכין אחת הופך המפגע הפלסטיני ממי שתקוע בקצה הטחוב של הביוב של החיים, בתחתית פירמידת המזון והסולם החברתי, לשהיד, לגיבור־על, למי שמשפחתו מקבלת קצבה נדיבה בזכותו ופוסטרים שלו תלויים ברחובות. אם בטעות גם נשארת בחיים, על אחת כמה וכמה.



הרומנטיזציה של הפיגועים, רוח דאע"ש המרחפת מעל, תחושת החידלון ואובדן האמון בהנהגה, בחיים, בסיכוי לשנות אותם, מותה של התקווה, יחד עם הנאום של אבו מאזן בספטמבר האחרון, שהיווה "טריגר" וסוג של אור ירקרק לביצוע פיגועים "קלים" והפרות סדר, הביאו עלינו את הגל הזה. מי ייקח אותו מכאן, אם בכלל? אין לדעת. סימן מעודד אחד הוא הירידה בהסתה. גורמי ביטחון העוקבים אחרי ההסתה קובעים כי בשבועות האחרונים חלה ירידה של ממש בהסתה הקשורה במוסדות הרשות. גם אבו מאזן הבין שהוא מדרבן את הנמר יותר מדי ונתן את ההוראות הנכונות. הוא נמצא עכשיו בקרב בלימה. מנסה לייצב את מעמדו, לאתחל את עצמו מחדש ולהתמודד עם האיום האמיתי: חמאס ושאיפתו להשתלט גם על הגדה.



על הרקע הזה, כל זרועות הביטחון של מדינת ישראל תומכות במהלכיו של שר האוצר משה כחלון ובגישתם של הרמטכ"ל רב אלוף גדי איזנקוט ומתאם הפעולות בשטחים האלוף יואב (פולי) מרדכי: צריך להקל על הפלסטינים כמה שיותר, להעביר את הכספים בזמן, לאפשר לכמה שיותר פועלים פלסטינים לעבוד בישראל ולפעול ככל הניתן לשיפור איכות חייהם של הפלסטינים וליצירת תקווה ותוחלת קיומית. חילוקי הדעות שנותרו הם באשר לעזה: בצה"ל סבורים שניתן לשקול הכנסת פועלים פלסטינים לעבודה בישראל ולא מתנגדים לתחילת תכנונו של נמל ימי צף או אי מלאכותי. בשב"כ לא זורמים עם זה עד הסוף.



בכל שאר הנושאים, כולם נמצאים על אותה בלטה. מי זה כולם? הרמטכ"ל, ראש השב"כ, מתאם הפעולות בשטחים, שר הביטחון ובדרך כלל גם ראש הממשלה. כל השאר, ח"כים ושרים מהליכוד שמנסים לקושש קופון פוליטי ושאר מסיתים ופופוליסטים המסתובבים במערכת הפוליטית, ממשיכים עם הססמאות של "תנו לצה"ל לנצח".


2
השינוי האיראני


נעבור לאיראן: ביום שישי האחרון הלך העם האיראני לבחירות. במערכת הביטחון הישראלית עקבו אחר התהליך בדריכות רבה. אף אחד לא קיווה שמשטר האייתוללות ייפול. זה לא על הפרק. באיראן אין מפלגות. מצביעים עבור מועמדים. השאלה היא, כמה מצירי הפרלמנט החדש נחשבים מתונים יחסית, וכמה מסונפים לאסכולה האסלאמיסטית של המנהיג העליון האייתוללה עלי חמנאי. כנ"ל ב"מועצת המומחים", הגוף שיבחר את המנהיג העליון הבא, כשיגיע יומו של חמנאי (במהרה בימינו, אינשאללה).



ובכן, זה קורה. השינוי באיראן נמשך, וביתר שאת. העם האיראני אמר את דברו בקול גדול: הוא די מאס במהפכה, הוא רוצה חיים טובים, הוא רוצה פתיחות לעולם, הוא רוצה שינוי. מצד שני, האיראנים לא רוצים לטלטל את הספינה. הם לא רוצים הפיכה. הם מביטים ימינה ושמאלה, והם ממש לא רוצים לגמור כמו סוריה או עיראק. הם יודעים שלהפיל את משטר האייתוללות בכוח הזרוע יהיה כמעט בלתי אפשרי. משמרות המהפכה הם גוף אימתני שחולש על כל עמדות הכוח והכלכלה, הבסיג' היא מיליציה אכזרית שלא לוקחת שבויים ומרסקת כל גילוי של מרי. הדרך שנותרה היא דרך המלך. שינוי אטי, זוחל, עיקש. זה בדיוק מה שקורה שם, באיראן. אנחנו עוד רחוקים מהמטרה הסופית, אבל הווקטור והכיוון מעודדים.




תור לקלפי בבחירות באיראן. צילום: רויטרסתור לקלפי בבחירות באיראן. צילום: רויטרס



מניתוח התוצאות עד כה מזוהה עלייה ברורה של צירי הפרלמנט המתונים: כוחם בפרלמנט היוצא היה 10%, ועכשיו הוא מגיע לכשליש. במועצת המומחים זה בולט עוד יותר. השמרנים והקיצונים הובסו, הקבוצות המתונות יותר ניצחו. אבל מוקדם עדיין להספיד את המהפכה ואת חמנאי. הניצחון של המנהיג העליון לא מתבטא בתוצאות עצמן אלא בתהליך ה"סינון" המקדמי, שבו נפסלו כל המועמדים המתונים באמת. התהליך הזה עבר בשלום, אם כי חמנאי חזר בו מכמה פסילות שעוררו מורת רוח. הבחירות עצמן עברו חלק, אחוז ההשתתפות היה גבוה ואין מידע על זיופים. הנשיא רוחאני, שבתחילת התהליך זרק כמה אמירות שהתפרשו כביקורת על "שומרי החוקה", החליט בסוף לזרום וקרא לעם האיראני להצביע. העם שמע את הקריאה, והצביע.



הרכב המג'לס, הפרלמנט החדש, יקל מאוד על רוחאני בהמשך ביצוע הרפורמות ויישום המדיניות הכלכלית. תהיה לו עכשיו דילמה מרתקת: עד כמה למנף את תוצאות הבחירות, לאן להעז ללכת איתן. תמיד יכולה להגיע תגובת נגד של המחנה האסלאמיסטי. צריך לתמרן בזהירות, לא למתוח את החבל יותר מדי. אגב, אילוצים דומים יש גם לצד השני. חלפו הימים שבהם כל מה שהאייתוללות חלמו עליו בלילה, היה מתגשם ביום. רוב האיראנים שחיים היום, נולדו אחרי המהפכה. הם רוצים אינטרנט, הם רוצים טלוויזיה טובה, פרנסה, השכלה, חיי תרבות ולילה. התהליך המתרחש באיראן מרתק. בקיץ 2017 רוחאני צריך להיבחר מחדש לנשיאות. עד אז הוא יתנהל בזהירות, על ביצים, במטרה להמשיך את הקו הנוכחי אבל לא להרחיק לכת.



המשטר האיראני עבר בשנים האחרונות אבולוציה מעניינת. השינוי משמעותי וניכר לאורך זמן. אפשר לזהות אותו ברחובות איראן, אבל גם במקומות אחרים: העובדה שאיראן פינתה את כוחותיה הלוחמים מסוריה, לאחר שאיבדה כ־180 הרוגים וכ־400 פצועים מקרב משמרות המהפכה, מדגימה את הרגישות לחיי אדם. הימים שבהם נשלחו עשרות אלפי איראנים צעירים להתאבד על הגדרות ושדות המוקשים של סדאם חוסיין, לא יחזרו עוד. יש ציבור, יש דעת קהל, אף צד לא מותח את החבל של הצד השני. במקום משמרות המהפכה, הזרימו האיראנים לסוריה מיליציות שיעיות שנאספו מן הגורן ומן היקב. חמנאי ימשיך להילחם בסוריה עד טיפת דמם האחרונה של הסורים, של חיזבאללה ושל המיליציות. האיראנים עצמם שומרים על אנשיהם. החוויה המכוננת של המשטר היא מלחמת איראן־עיראק, והיא צרובה בגנטיקה הלאומית האיראנית.



כל אלה הם סימנים חיוביים. יכול להיות שהשינוי שלו פיללנו באיראן יבוא בהדרגה, לאורך עשור או שניים. ויכול להיות שלא. אסור לשכוח שהנשיא חתמי היה, בזמנו, רפורמיסט יותר מרוחאני, והיה לו מג'לס אוהד, אבל האסלאמיסטים הגיבו באגרסיביות וחנקו את ניצני השינוי. מה יעלה בגורל המהלך הנוכחי, עוד מוקדם לדעת, אבל נדמה לי (וגם לכמה מעריכי מודיעין בישראל ובמערב) שיש למה לצפות.



3
גילוח צחצוח


ובינתיים אצלנו, תהליך הפוך. ישראל, שנולדה במהפכה ציונית, ליברלית, פרגמטית, מעשית, סובלנית והומנית, הופכת יותר ויותר דתית, משיחית, שמרנית. על ציר הזמן, מעניין מתי נצטלב עם האיראנים: אלה יחלפו על פנינו מערבה, ואנחנו נדלג מעליהם מזרחה, להשתטח על קברי צדיקים ולדרבן את חמורו של משיח לעבר הגאולה.



נכון, אנחנו עוד רחוקים מהם שנות דור. ישראל היא עדיין דמוקרטיה (ואיראן לא ממש), אבל כבר אי אפשר להגדיר אותה ליברלית, גם לא הומנית. יש בועה תל אביבית, אבל סביבה יש מדינה. פתאום ערכי הדמוקרטיה נדחקים לשוליים, הדת תופסת מקום מרכזי וראשון, המיעוטים מאבדים את מנגנוני ההגנה שנבנו סביבם, והרחובות הופכים אלימים. כל מי שמעז לחרוג מהשורה, מסומן ונצלב כ"שתול". גדודי טוקבקיסטים אלימים, עילגים, מטילים מורא על הרשת החברתית. בראייה היסטורית, זה מזעזע. אלה שמרגישים שגונבים להם את המדינה צודקים. הבעיה שגונבים אותה בדין, בהסתמך על בחירות דמוקרטיות, ולכן זוהי גניבה לגיטימית. אלה כללי המשחק. נותר רק להילחם על ישראל של פעם ביד אחת, ולהתאבל על מה שהיה כאן ומה שיכול היה להיות, ביד השנייה.



אחד הילדים שמנסים לתקוע את אצבעם בסכר הוא הרמטכ"ל איזנקוט. השבוע התנפל עליו הממסד הדתי בזעם קדוש: הוא רוצה לגלח זקנים! אכן, בשורת שמד של ממש. האינקוויזיציה החדשה. מדובר כמובן בשטויות. הם מנסים להוציא עליו את העצבים שנצברו בהחלטתו הנכונה בעניין ענף תודעה יהודית. הייתי שמח אם איזנקוט היה מנקה את צה"ל מסממני המשיחיות שהחלו לדבוק בו. הייתי שמח אם לפני יציאה לקרב הלוחמים היו עוברים תדריך של המפקד, לומדים את השטח ואת מפת הקרב, ולא מקבלים הרצאה של רבנים. צה"ל לא הוקם כצבא השם. הוא הוקם כצבא ההגנה לישראל. אם השם רוצה להגן עלינו, הוא מוזמן. אלוהי צבאות, בכיף. הבעיה היא, שלא תמיד הוא זמין. היו פעמים שהוא התעכב קצת, או פשוט הבריז, ולכן עדיף שיהיה גם צה"ל. יש מספיק צבאות קדושים סביבנו. הצבא שייך למדינה, מגן על הדמוקרטיה, לא מתערבב בפוליטיקה או בדת.



הרמטכ"ל גדי איזנקוט. צילום: מרק ישראל סלםהרמטכ"ל גדי איזנקוט. צילום: מרק ישראל סלם



בנושא הזקנים, הרמטכ"ל הסתובב בצבא והבין שיש בעיה. בשנים האחרונות השתלטה אופנת הזקנים, או הזיפים, על המרחב הציבורי. אפילו מגישי טלוויזיה מתהדרים בזיפיהם המגודלים. יכול להיות שלטלוויזיה זה נחמד אבל איזנקוט הוא חייל. כשהוא רואה בבה"ד 1 שבין 60% ל־70% מהצוערים מגודלי זקן בתצורה זו או אחרת, הוא מבין שמשהו כאן נפרץ. הצבא צועד על קיבתו וגם על משמעתו. כשמדברים על משמעת בצבא, המושג שקופץ ראשון הוא "גילוח צחצוח". על זה גדלנו. ולכן, החלטת הרמטכ"ל שרק דתיים אמיתיים יוכלו לגדל זקן היא החלטה טובה ומדויקת, שמתכתבת עם שאר החלטותיו בנושאים הרגישים האלה.



יש לו תכונה מעצבנת, לאיזנקוט. כשהוא נתקל בדברים כאלה, שאף אחד לא מעז לגעת בהם, שמתרחקים מהם, שמוגדרים כ"נפיצים" או ככאלה שיכולים לגרום רק נזק לאלה שמתעסקים בהם, הוא שולח יד ומוריד את השאלטר. כך עשה לגדוד הדרוזי, כך לפנימיות הצבאיות, כך לענף תודעה יהודית וכך לדברים רבים נוספים. הוא נוטה לפשט דברים שנראים מסובכים. נדמה לי שחבורת המופרעים שניסתה להתפוצץ עליו השבוע מתעסקת עם האיש הלא נכון. החל מ"הרב" שלמה אבינר שהשווה את פקודת הרמטכ"ל למה שקרה בגרמניה הנאצית, דרך הרבצ"ר לשעבר "הרב" וייס שקרא לסירוב פקודה. משוגעים, רדו מהגג ותרגיעו.



4
הציון: 2.7


לראש הממשלה בנימין נתניהו היה דווקא שבוע טוב. נתניהו לא מודד את הישגיו על פי מה שקורה באמת, אלא על פי מה שמתפרסם. זו הסיבה לכך שהוציא השבוע מכתב ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ובו בקשה לחוות דעת בעניין גירוש משפחות מחבלים לעזה. נתניהו כבר ביקש חוות דעת כזו, וגם קיבל: בישיבות קבינט ובפורומים נוספים אמר לו היועמ"ש מנדלבליט לא פעם, לא פעמיים, ומול עדי ראייה רבים, כי הדבר אינו חוקי. הוא מנוגד לדיני המלחמה והוא יביא, קרוב לוודאי, את ממשלת ישראל ורבים מבכיריה לבית הדין הבינלאומי בהאג.



אז למה נתניהו בכל זאת כותב מכתב ומוציא אותו בתפוצת נאט"ו לתקשורת? כי נתניהו רוצה שהציבור יידע שהוא דווקא היה מגרש משפחות מחבלים, זה המשפטנים הסמולנים שלא נותנים לו. מה שבאמת מלחיץ את ביבי הוא הביקורת הנוקבת של אביגדור ליברמן מימין. מה שבאמת מעניין את ראש הממשלה זה לשמור על הבייס הימני שלו. הוא שומר על ליברמן ונפתלי בנט כל הזמן בטווח ראייה. במהות, הוא לא עושה דבר, אבל הוא מפרסם את הגיגיו בצורת מכתבים ליועמ"ש כדי לקבל אליבי. בדיוק כמו שהדליף בזמנו את המצגת הסודית של צה"ל על כיבוש עזה, מתוך ישיבת קבינט, הישר למהדורה המרכזית בערוץ 2. רוצה לומר: אני? אני דווקא מת לכבוש את עזה ולקיים את הבטחתי לבוחר מ־2008, זה צה"ל שלא נותן לי. בקיצור, ביבי עשה עוד סיבוב תקשורתי. הוא מלך בתחום הזה.



בנימין נתניהו. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90בנימין נתניהו. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90



היו לו הרבה סיבובים מוצלחים השבוע. זה התחיל בסוף השבוע שעבר, בקטטת הקרדיטים האינפנטילית מול יאיר לפיד סביב הכרזות האנטי־ישראליות ברכבת התחתית של לונדון. מה שהפך את האירוע הזה למוצלח מבחינת תנועת החרם על ישראל (BDS) היה ההתייחסות של נתניהו לאירוע. במקום להתעלם פומבית ולדאוג שהכרזות יוסרו בשקט, נתניהו לא יכול היה לסבול את העובדה שלפיד העז להרים טלפון לראש עיריית לונדון, ומיד התייצב בחוג בית מאולתר ושחרר תגובה ציונית הולמת משל עצמו. מי שבאמת מתעסקים במלחמה נגד ה־BDS כמעט התפלצו. העובדה שהכרזות המטופשות האלה, שהיו תלויות כמה שעות בטיוב של לונדון, הצליחו לסחוט תגובה מראש ממשלת ישראל בכבודו ובעצמו, היא ניצחון אדיר ל־BDS. אירוע כזה מעלה אותם לתודעה הבינלאומית, מזרים עוד ועוד תמיכה ותרומות ומפיח רוח במפרשים. אבל העיקר שדפקנו את לפיד (בתקשורת).



יש עוד כמה דוגמאות, כולן מהשבוע החולף: ליברמן ולפיד קיימו ביום שני בכנסת כנס חירום על ההתדרדרות במעמדה הבינלאומי של ישראל. בעניין משרד החוץ, יש להם קייס. ביבי מפרק את משרד החוץ לגורמיו, מפריט אותו לדעת, מפזר אותו ומסרס אותו. נתניהו יכול היה להבליג על האירוע, אבל הוא לא הצליח. הוא היה חייב תשובה ניצחת. אז הוא ציטט ממחקר של ביה"ס "וורטון" מאוניברסיטת פנסילבניה, שקבע שישראל מדורגת שמינית בעולם במדד "עוצמה". לבו של ראש הממשלה התרחב ונמלא גאווה כשהקריא את הנתונים בפתח ישיבת הסיעה של הליכוד. הנה, איווט ויאיר מקשקשים, ואני עושה.



מה שהוא לא הקריא באותו מעמד, היה העובדה שאותו מחקר חילק את הממצאים לקטגוריות שונות. ברוב הקטגוריות האחרות, ישראל ניצבה במקומות גרועים בהרבה: איכות חיים - מקום 34. פתיחות לעסקים - מקום 52. דירוג כללי - מקום 25. אבל זה לא הכל. גם מדד העוצמה, שבו ישראל זכתה למקום השמיני, מכיל קטגוריות. "צבא חזק": ישראל קיבלה את הציון המדהים של 9.7. "בריתות בינלאומיות חזקות": ציון 5.8, אני מניח שמה שביבי עולל לברית שלנו עם ארה"ב הוריד במשהו את הציון כאן. ויש גם ציון ל"מנהיג". כאן קיבלנו, כלומר ביבי קיבל, את הציון 2.7. במילים אחרות, עם מנהיג אחר, היינו יכולים לקבל ציון גבוה יותר. על פי הסקר הזה, ביבי הוא נטל על המדינה. ובסקר הזה הוא התרברב. יכול להיות שאנשיו לא עלו על זה מראש? בהחלט יכול להיות.


מה זה "אנשיו"? הרי האיש לא מסוגל למנות מזכיר ממשלה, או ראש סגל, או יועץ תקשורת (מה עם רן ברץ???) חודשים ארוכים. בבריטניה אין שגריר, כי מי שמונה לתפקיד באוגוסט האחרון, מרק רגב, תקוע כאן בתפקידו הקודם, יועץ רה"מ לתקשורת זרה, בעוד אשתו וילדיו הקטנים כבר בלונדון (מאילוצי שנת לימודים). הכל תקוע. אז ברור ש"אנשיו" של ראש הממשלה מסוגלים לגרום לו לנופף ולהתפאר בסקר שנותן לו ציון פחות מ־3. אבל יש גם אפשרות שהוא ידע את הנתון, והחליט בכל זאת להתרברב. לא מעניין אותו מה יקרה בעוד שעתיים, העיקר שכאן ועכשיו תהיה לו תשובה ניצחת לאיווט וללפיד.



לפיד וליברמן. צילום: פלאש 90לפיד וליברמן. צילום: פלאש 90



זה מזכיר לי אירוע מכונן עם נתניהו משנת 2005, כשהלך במסדרון המוביל לישיבת הממשלה (בתפקידו כשר אוצר) עם סיגר בוער בידו. לפתע ראה קבוצת עיתונאים ממתינה ליד פתח חדר הישיבות. מה עשה? תחב את הסיגר (הבוער) לכיס הפנימי של הז'קט, ואז עשה שגיאה נוספת ועצר ליד העיתונאים כדי לענות על שאלות. לאחר כחצי דקה החל לעלות עשן מהז'קט. נתניהו נזכר שיש לו סיגר בוער בז'קט, שלף אותו בבהלה, יחד עם פיסת טישיו שכבר החלה לבעור, והשליך על הארץ. מכל האנשים בעולם, דווקא יצחק (בוז'י) הרצוג עבר שם ועזר לו לכבות את התבערה. וכל זה כדי לא להצטלם בטעות עם סיגר ביד. זה ביבי.



השבוע הוא הצליח להטריף גם את הגרמנים, כשקראו את תדרוכיו בתקשורת הישראלית בעקבות הביקור בגרמניה בשבוע שעבר. נכון, הקנצלרית מרקל סבורה, כמו כולנו, שאין כרגע היתכנות למו"מ בנושאי הליבה שיוביל להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, הפרטנרים לא בקשר זה עם זה, החשדנות בשיא, הטרור מרים ראש. מכאן ועד מה שנתניהו ואנשיו תדרכו, הדרך ארוכה. ה"די וולט" הגרמני העלה השבוע את הסיפור הזה. בשיחות סגורות, הגרמנים נשמעים נזעמים עוד יותר.



"מה שראש הממשלה אומר שהקנצלרית אמרה לו, אינו נכון", אומר גרמני בכיר ביותר בממשל מרקל, "ביבי היה במצב רוח מצוין במהלך הביקור, מרקל ביקשה והפצירה בו לחזור פומבית על מחויבותו לפתרון שתי המדינות, היא העלתה בתקיפות רבה את נושא ההתנחלויות כמכשול לשלום והיא הבהירה שעמדתה העקרונית של גרמניה לא השתנתה". לנתניהו כל זה לא שינה דבר. הוא שמע רק מה שרצה לשמוע.



5
כנסת בלי גיבור


בשבוע שעבר הבאתי כאן את סיפור השף שרעיית ראש הממשלה חפצה ביקרו, אבל לא קיבל סיווג ביטחוני מתאים מהשב"כ ולכן הוא מבשל בבית סמוך לבלפור, והתבשילים מוכנסים פנימה. חשפתי גם דיבור בצמרת משרד ראש הממשלה על הצורך לנקוט צעדים כדי להגן על העובדים במעונות ראש הממשלה, מכיוון שמדובר במתקן ממלכתי ומכיוון שיש פסק דין שקובע כי ההעסקה במעון ראש הממשלה הינה פוגענית.



עוד נכתב כאן בשבוע שעבר שראש הממשלה בכבודו ובעצמו התקשר לעו"ד כוכבית נצח־דולב בעקבות פסק הדין, וגער בה. את הפרט הזה צריך לתקן: ראש הממשלה התקשר לעו"ד נצח־דולב ארבע או חמש פעמים. הגערות היו בוטות, בווליום גבוה. מדובר בשיחה שנולדה בחטא. אין לראש הממשלה שום נגיעה לפרקליטה שייצגה את המדינה בתביעה שהוגשה נגד המדינה. נכון, הוא משוכנע שהמדינה זה הוא, אבל נדמה לי שעוד לא הגענו לשם. אנחנו בדרך. אם הוא רוצה להתערב בתביעה ותוצאותיה, שישלם את הפיצוי שנפסק. אני לא הייתי נופל מהכיסא אם היה מתברר שעל הקו, באותן שיחות, הייתה גם רעיית ראש הממשלה.



מה שביבי ניסה לעשות, זה לשכנע את המדינה להגיש ערעור על פסק הדין. הוא נכשל. המדינה מבינה את הבעייתיות של הערעור. אז, ורק אז, הגישה הגברת נתניהו ערעור מטעמה, ערעור שכל בית משפט חייב לדחות על הסף מכיוון שאין לה זכות עמידה בתיק שבו היא הייתה רק עדה, ולא נאשמת.


מישהו חייב לעשות שם סדר. בין כל חברי הכנסת של המחנה הציוני, יש עתיד, מרצ ושאר סיעות האופוזיציה, אין גיבור אחד שמוכן לשגר מכתב ליועץ המשפטי לממשלה ובו דרישה להגן על עובדי מעון ראש הממשלה, למרות שלמעלה מ־120 איש כבר נפלטו משם, ברמות משתנות של טראומה, בשנים האחרונות. הפחד גובר על המחוקקים שלנו. פחד משתק מזעמה של הגברת, שהיא בעצם האישה הכי חזקה במדינת ישראל. היא לא הייתה מקבלת ציון 2.7 במדד של "וורטון". ואם כן, אני משתתף בצערם של החברים ב"וורטון".



6
הסטאז' של מנדלבליט



מילה על היועמ"ש מנדלבליט. בית המשפט העליון פרסם את הנימוקים לדחיית העתירות שהוגשו נגד מינויו לתפקיד השבוע. השופט סלים ג'ובראן מטהר את מנדלבליט לחלוטין מכל מה שניסו להעליל עליו במסגרת פרשת הרפז. מבחינת מנדלבליט, הסיפור של הרפז הוא צלקת שצורבת בבשרו ומלווה אותו באשר ילך. הוא זכה לטעום בסיפור הזה את נחת זרועו של החוק, עבר חקירה ארוכה, משפילה, בוטה וכמעט אלימה, וכל זה על כי העז לבקש מהרמטכ"ל גבי אשכנזי לישון לילה אחד על השאלה "מה עושים עם המסמך". הרכב השופטים מנקה את מנדלבליט לחלוטין, פה אחד, ומוחק את הכתם.



מעבר לסבל האישי של מנדלבליט, קרה כאן משהו חשוב: האיש המופקד על שלטון החוק ראה איך זה נראה בחצר האחורית, הבין שאפשר לתפור תיק על כל אחד, חווה על בשרו את הצד האפל של המערכת. סטאז' מצוין לתפקיד. מנדלבליט עצמו חתום על כמה החלטות בעייתיות כאלה במהלך הקריירה (אחד מנפגעיו הוא האלוף יפתח רון־טל), ואני מניח שהיום, בדיעבד, הוא מאוזן יותר. דברים שלא רואים משם, רואים מכאן.



היועמ"ש אביחי מנדלבליט. צילום: מרק ישראל סלםהיועמ"ש אביחי מנדלבליט. צילום: מרק ישראל סלם



7
הערוץ בעל 20 הפרצופים


כמה מילים על "סערת סתיו שפיר", החיקוי (הפתטי להחריד) של אראל סג"ל את חברת הכנסת הג'ינג'ית מהמחנה הציוני בערוץ 20. סגל הפך בשנים האחרונות לתקליט מקולקל שנתקע על פוזה של קוזק נגזל. אביר חופש הביטוי לעניים. כאילו סותמים לו את הפה כל היום. ברור שמותר לעשות סאטירה על סתיו שפיר וההתנפלות על סג"ל בעניין הזה מיותרת. הבעיה הייתה הבדיחה המחרידה ("לנסוע על אופניים בלי כיסא") והסקסיסטית שסג"ל סיפר, וחבורת הפאנליסטים שגעתה בצחוק סביבו.



בסבב ראיונות שנתן ביום חמישי הזדעק סג"ל שוב ושאל למה לאמנון אברמוביץ' מותר להגיד ש"ראש הממשלה פתח רגליים" ולו אסור לרמוז על עניינים הקשורים בסתיו שפיר ורכיבה על אופניים בלי כיסא. מה הקשר? לפתוח רגליים הפך מזמן למושג לגיטימי שחרג מהעניין המיני. זה בא מתחום הכדורגל בכלל ולבושתי גם אני משתמש בו מדי פעם בהקשרים פוליטיים. זה לא דומה לגסות הירודה של הבדיחה של סג"ל. הצורך האובססיבי של החברים בערוץ 20 לקחת כל ויכוח למגרש הפוליטי מעורר תהיות נוגות. אני מבין שערוץ 20 מנסה עכשיו לכבוש לעצמו טריטוריות שלא היו קיימות בזיכיון המקורי שלו וצריך לעשות פרובוקציות, אבל כדאי שמישהו ימתח איפשהו קו אדום. את הרישיונות אתם יכולים לקבל בקומבינה שקטה מתחת לשולחן עם שלמה פילבר, אין צורך לייצר את הפרובוקציות האלה. חבל על הזוהמה שאתם מפיצים במרחב הציבורי.



חיקוי פתטי. סג"ל. צילום מסךחיקוי פתטי. סג"ל. צילום מסך



אני מכיר את אראל סג"ל שנים רבות. אחד המוכשרים. באמת. מתי סתמו לו את הפה? הוא היה סטאר ב"מעריב", ואני, אישית, רציתי מאוד שימשיך איתנו גם ב"מעריב" החדש. הוא מגיש בחינוכית את "ערב חדש", הוא מבוקש בכל מקום ובכל במה, הוא מעולם לא נדחה משום מקום משום שהוא ימני. ונדמה לי שבחלק גדול מהנושאים הוא לא יותר ימני ממני. אם ימשיך לחבוש פיאות מגוחכות ולספר בדיחות סרות טעם, יכול להיות שבסוף לא תהיה ברירה ויסתמו לו את הפה לא כי הוא מהימין, אלא מאילוצי טעם טוב.



ומילה אחרונה על ערוץ 20: השבוע נזכרתי בדוח שעליו כתבתי כאן בשבוע שעבר, שהזמין יו"ר הכנסת, ונועד להפוך את ערוץ הכנסת לשופר של היו"ר. על הדוח טרחה ועדה ציבורית נכבדה בראשות שופטת, וכבר נכתבו עליו לא מעט מאמרים. לדוח צורפו מיני נספחים ומסמכים שונים, ביניהם גם מכתב מטעם "ערוץ יהודי ישראלי", המחזיק את הזיכיון ל"ערוץ המורשת" (שזה ערוץ 20).



על המכתב חתום עו"ד מוכר ומכובד בתחום התקשורת, יוסי עבאדי. ערוץ 20 לוטש את עיניו, כנראה, גם לזיכיון של הפעלת ערוץ הכנסת ובמכתב מעלה עו"ד עבאדי על נס את הצורך "לשנות את ההגדרות, המטרות והאופי של ערוץ הכנסת". הוא טוען שבערוץ הכנסת אין מקום לביקורת מלגלגת או מזלזלת על הח"כים, הערוץ צריך לשרת את הח"כים ולתת כבוד למחוקק, אסור לפגוע בכבודה של הכנסת, לזלזל בחבריה או במוסד עצמו וכו' וכו'.



איך לא חשבנו על זה קודם? הנה לנו ערוץ שמורגל בכבוד למוסדות ממלכתיים, ונזהר מביקורת מזלזלת או בוטה במחוקקים, עוסק רק בהאדרת שמם של נבחרי העם. ערוץ 20. למי ששכח, זה הערוץ שהסתער בבוטות על נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין. זה הערוץ שהרכיב את סתיו שפיר על אופניים בלי כיסא. הערוץ בעל 20 הפרצופים, אביר חופש הביטוי, הביקורת הנוקבת והכבוד הממלכתי. תלוי למי.



bencaspit5@gmail.com