"לא יסגרו אתכם", אומרים כולם. מנידים בראש בסימן של הבנה/שוק/שלילה וממשיכים לנושא הבא. וגם אנחנו מסרבים להאמין. לא ייתכן ששידור ציבורי, שערוץ חדשות, ש... או שייתכן? בבת מצווה הודעתי שאהיה עיתונאית. יותר ממחצית חיי אני עובדת בתחום התקשורת, כולל שמונה שנים בערוץ הראשון. באייטם כמונו לא נתקלתי מעולם.



"אתם איכותיים, יש לכם תוכניות מעולות", אומרים לנו שוב ושוב. וזה נכון. שידורים מסחריים חשובים, אבל במקביל חייב להתקיים שידור ציבורי. ובתוך שידור ציבורי חשוב שיהיה מקום לכל, כולל חדשות. כדי שלא תוכלו לטעון שהכל רייטינג. כדי שיהיו טלוויזיה ורדיו שלגורמים מסחריים אין נגיעה בהם. כדי שיהיו דברים שאנו חייבים לשדר, גם לטובת קבוצות מיעוט. כי אין שום סיבה שגורמים מסחריים יחויבו לשדרם. כדי שתהיה בחירה. ומהי בחירה אם אין מגוון?



"אני כבר לא מצליח להבין מה קורה אצלכם". יודעים מה עצוב? שגם אנחנו לא. ידוע כמובן שפותחים תאגיד חדש, ובניגוד לכמה בעלי אינטרסים שונים, לדעתי זה יכול להיות מקום מצוין. נראה שהאנשים שכבר שם רוצים ויכולים להקים שידור ציבורי טוב וראוי. תשאלו את אלה שבזמן שהם קוראים לסגירת השידור הציבורי הגישו מועמדות לעבודה בו. אבל בדרך למקום החדש כל המעורבים נאלצים לספוג כמויות דיסאינפורמציה ותיקוני - שלא לומר עיוותי - חוק.



בשלב מסוים גם אנחנו הפסקנו לעקוב. בכל זאת, יש אייטמים לסקר. עוולות לתקן. כותרות להביא. בקבוצות הוואטסאפ הפנימיות דיווחו בכל פעם על שמועה חדשה. בשלב מסוים נעזרתי כרונית במקש "השתק". ממילא עד סוף היום יספרו משהו אחר. וכבר הודיעו שיש תאגיד, אבל אין תאריך, וכשיש תאריך הוא אינו ריאלי, ואז לא מקצים תקציב, ואם אין תקציב אז אולי מיקור חוץ: גוף פרטי שיספק חלק מהחדשות לשידור הציבורי. בכותרת (בכל זאת, אנשי חדשות) קראו לזה "הפרטה". ועכשיו לכו תדעו מה נכון. אם וממה לדאוג ומתי.



"שיסגרו אתכם, עם כל הבזבוזים". אז הנה, סוגרים ופותחים וחותכים. אין ברירה אחרת. אף שזאת לא אשמת העובדים. לא הייתם מאשימים עובדים בחברה בכישלונות ניהולה בעבר. בינינו? גם אני מתעצבנת לפעמים מאותם מעטים שעובדים בעיקר בלדאוג לעצמם; ויש גם נהלים והרגלים שהיו צריכים להשתנות מזמן. אז כשסוף־סוף משנים ומתקנים, זה כנראה נראה למישהו ישר מדי ורוצים לתקן את התיקון.



ולמרות הכל אנחנו מרימים את הראש ורואים מי סביבנו. אנשי מקצוע העיתונות. לוחמים לזכות הציבור לדעת, ותומכי לחימה, אנשים בכל הדרגות שנותנים את הנשמה בזמן שהם חרדים. לא רק לפרנסה, אלא למקום העבודה. וגם אם שומעים את צקצוקי הלשון שלכם, בכל זאת אשתמש במילה "שליחות".



"את יודעת, אני מאלה שצופים בכם". אתם לא היחידים, ממש לא. בתוך הנתונים הבלתי אפשריים, בתוך אי הוודאות, השידור הציבורי הוא כמו עוף החול, שמתרסק עם הספינים של הבוקר ומתרומם למהדורת מבט כל ערב. מלאת סקופים, תחקירים, כרוניקה במקומות שאחרים לא תמיד מגיעים אליהם. אל תקצצו לעוף הזה את הכנפיים. תנו לנו להמריא. 



הכותבת היא כתבת ופרשנית לענייני משפט בערוץ הראשון