אם הייתי מעלה תיאוריה מנוסחת ומנומקת היטב כי יש מקום להתחשב בפוליטיקאים, ראשי ערים ומועצות, קציני צבא ומשטרה בכירים, רבנים ועוד “אנשי אליטה" שחטאו באונס ובתקיפות מיניות של הסרות (סרים) למרותם - וזאת בגלל העומס בעבודה והאחריות הרבה שהם צריכים לגלות, הייתי נסקל ובצדק על ידי כל אדם הגון - כמו שנעשה להוגה הדעות הדגול בני ציפר, שזכה ללינץ' ציבורי־תקשורתי.



ציפר, המתורבת והמעודן שהסעיר את המדינה בגישה המבינה והמתחשבת שלו לאמנים ויוצרים הנזקקים לנערות או נערים שינעימו את זמנם וישפרו את כוח יצירתם, נזרק מהטור השבועי שלו בעיתון "הארץ" וסביר להניח שראש הממשלה ורעייתו הסקסית (על פי ציפר) לא יערכו איתו יותר ארוחות ערב לאור נרות עם מוזיקת רקע מרגיעה. ציפר לא תקף מינית את שרה או ביבי והם לא תקפו אותו, נהפוך הוא, הוא שר להם שירי תהילה, והם וחוג אומרי ההן שלהם היללו ושיבחו את ציפר על האומץ שלו ועל ההבחנה הנכונה שלו לגבי הוד רוממותו ובת זוגו הנחשקת.



אורחיו של המשנה לשעבר של ביבי, סילבן שלום ורעייתו ג'ודי שלום־ניר־מוזס המיליונרית המצייצת קורצו כנראה מחומר אחר.ביום שלישי התפרסם שאחת מבאי ביתם של הזוג שעיסוקה בקריאת כף היד, ראיית העתיד בקפה, הרחת תבלינים והזזת כוסות כדי לפטפט עם מתים, הגישה תלונה נגד סילבן - מי שהיה מועמד לנשיאות, המשנה לראש הממשלה, שר החוץ, שר האוצר, יו"ר חברת החשמל ועוד ועוד - בגין הטרדה מינית. הרגשתי רע. סילבן, שבנה בעמל כפיים ובעבודת ראש קריירה מפוארת, שהיה ילד עני בבאר שבע שאביו נרצח במהלך שוד בנק והגיע לצמרת של הצמרת, עלול להיכנס לרשימת אנשים ההולכת ומתארכת, שעליהם אמרו חז"ל ש"כשהזין עומד השכל בתחת".



עבדתי כמה שנים עם סילבן, היינו באותו חדר בעיתון "חדשות", פילחנו סנדוויצ'ים שהובאו למערכת בערב כדי שישמשו אותנו בארוחת הבוקר. היינו שובבים, קצת הוללים, בליינים, אבל אנשי עבודה. מאז הלך לעבוד כדוברו של השר יצחק מודעי ולאחר מכן החל לטפס לכיוון שייעד לעצמו - להיות לפחות שר אוצר ואם אפשר גם ראש ממשלה.



לא הייתי בסביבתו ואיני יודע מה עבר עליו. הוא התחתן עם מיליונרית והתחבר עם אנשי שוק ההון. לעתים רחוקות כשראיתי אותו, הסתחבקנו לזכר הימים הטובים שלנו. פעם אחת כשרציתי לשמוע סקירה לא לציטוט ולא לפרסום, נפגשנו בקפה "הנרייטה" ושמחתי כשראיתי את מכונית השרד וסילבן יורד ממנה מלווה בשני שומרי ראש. שמחתי בשבילו. ראיתי בו סיפור הצלחה כמו באגדות.



היו פעמים שהייתי נתקל בו במסעדת “בויה" בנמל תל אביב בימי שישי. מי שעוד היה מגיע בימי שישי היה “עבריין הצמרת" זאביק רוזנשטיין. שניהם היו מגיעים מלווים שומרי ראש שהיו עומדים בכניסה למסעדה ובודקים את הנכנסים. הייתי מתגלגל מצחוק כשהייתי רואה את חילופי המבטים בין שומרי הראש. פעם כשהייתי קצת מסטול הצעתי להם ללכת פר פייט בים לראות מי יותר עבדאי, שני הצדדים רצו להרוג אותי.



מאז שהודיע שהוא פורש מתפקידיו ומפעילותו הציבורית, כמו פצתה האדמה את פיה והוא נעלם. באחד ממקומות הבילוי החביבים עליו, מסעדת "קנטינה" שבה הרבה לבלות, שמעתי אנשים שנהגו לחפש את קרבתו מרכלים שכשהיה מגיע, גם אחת המכרות שלו הייתה מגיעה והם היו יורדים במדרגות אחד אחרי השני לשירותי המסעדה. הליצנים שביניהם החלו לקרוא למדרגות לשירותי הקנטינה “דרך השלום".



סילבן מצטרף לשורה של אישים בכירים שמוגשות נגדם תלונות. מעט מאוד אנשים הצליחו לצאת מהתלונות האלו זכאים, נקיים וצחים, גם אלו שלא הוכחה אשמתם נושאים כתם שמוגדר כ"בל יימחה" אחרי שכיכבו בכותרות כחשודים בעבירות מין.



בשנות ה־50 וה־60, כשמדינת ישראל הייתה צעירה תוססת וכלי התקשורת שלה היו שמרניים (חוץ מהשבועון "העולם הזה"), יכלו אישים כמו השר משה דיין, הנשיא זלמן שז"ר, הרמטכ"ל דדו אלעזר ועוד רבים וטובים לשמש נושא לשיחות סלון עסיסיות, שבהן סיפרו מקורביהם על עלילות המין המסעירות שלהם. אחד השיאים של אותם ימים היה פרשת התאהבותו החפוזה ונישואיו של שר הביטחון פנחס לבון לזונה. הפרשה הושתקה והגברת קיבלה פיצוי הולם על גירושים ושתיקה עד סוף ימיה. אגב, שמעתי באיזה יום בפאב ששמו "אליבי" בכיכר מלכי ישראל את סיפורה של גברת לבון מפיה, ולא יכולתי שלא להעריץ אותה על זה שעבדה על השר ועל שירותי הביטחון.



בסקרנות מהולה בעצב חיפשתי כתבות של סילבן בעיתונים ישנים. אם לא היה קרייריסט, אמרתי לעצמי, אולי היה היום אחד מבכירי העיתונאים בישראל, אבל הוא רצה להגיע מהר לצמרת, וכמו משפט נוסף של חז"ל “מי שמטפס מהר נופל מהר", סילבן נפל אחרי שטיפס כמעט עד לצמרת. זו נפילה שמרסקת עצמות, שוברת את הראש ושולחת את הבן־אדם לאשפוז ארוך שלא בטוח שיש תרופה שתבריא אותו.




העוזרת החביבה שלי מ' אמרה לי שמצאה מתחת לשולחן העבודה כמה גזירי עיתון מצהיבים מיושן, פלטתי "אוי וויי" גדול והסברתי לה, חצי ברצינות חצי בצחוק, שאני מכור לכמה דברים: נשים, ים, סיגריות, אלכוהול, הימורים ועיתונים ישנים.



אחד הקטעים שמצאה הוא גזיר עיתון מסוף שנת 1981, תקופה שבה גרתי בסיני בעיירה שארם א־שייח', פרי עטי שפורסם במדור שבועי שלי שנקרא “הדרום הזרוק". להזכירכם, בחודש הבא ימלאו 34 שנים (25 באפריל, 1982) לפינוי שלנו מסיני ומסירת רצועת החוף המופלאה מאילת עד שארם לידי המצרים במסגרת הסכמי השלום.



היינו כמה מאות מתיישבים בבתים שבנה לנו המינהל. לא הרגשנו ככובשים, כי איש לא גר שם. לא היו שם בתים, והמקומיים היחידים שהיו שם היו כמה מאות בדואים שחיינו איתם כמו אחים, וכשעזבנו הם בכו לא פחות מאיתנו.



הנה כמה שורות מקטע העיתון שהצהיב מיושן: “הקיץ האחרון, ריח הפינוי באוויר. זרוקי כל העולם מציפים את החופים, ריח הנאפס והערק ממלא את לילות הדרום. גניחות נשמעות בין שקי השינה תחת עינו הפקוחה של הירח. עוד מעט ואנחנו לא כאן, נחזור לשם, לחיים מלאי הוד של רב בריח ופלדלת. לריחות הניחוח של אוטובוסי דן ואגד, לאווירת הטמטום של האירוויזיון, ההיסטריה של מכבי תל אביב והשעמום של תוכנית 'מורשה'. מתקרב היום שבו נרחץ בביוב של תל אביב, נקבל צל מבתי המלון המפלצתיים ונחטוף אבנים בכביש רמות.



“ממלאים את המצברים בשמש, בים ובאוויר של הדרום הזרוק. הכל ישתנה בקרוב, לא עוד חולצות הטישרט קרועות השרוולים, בגד הים המשמש כמכנסי שבת וארגזי הבירה המשמשים במקום מים בימי הקיץ חמים. בקרוב אמכור את הג'יפ השובב שהשתולל בהרים והגיע לכל פינה וואדי בחוף, אולי אחליף אותו בסובארון? את דירת הרווקים הזרוקה עם המזרנים, גזית, רדיו שלא קולט כלום, מקרר קטן וגריל לדגים אוריש לבדואים, אולי יזכו בה סלימאן איד, או אומברק או מוחמד. חודשים אחרונים, צעירות יפהפיות שנהגו לברוח לחופי סיני הקסומים מגיעות להיפרד עם גלביות לבנות, מממשות את כל החלומות שלא יכלו לממש בעיר הגדולה. זהו, צריך לעלות לצפון, לחפש דירה, עבודה, להפסיק לחיות כמו זרוק דרומי ולהפוך לממוסד צפוני. אני בדיכאון, אני מיואש, עדיין יש תקווה שהסכם השלום לא יקוים ונישאר כאן. עוד שכטה, עוד כוסית, אוטוטוטו מתפנים. אין אלוהים".



נשבע לכם שיורדות לי דמעות כשאני נזכר באותם ימים, אני יכול לומר שאני וחברי זכינו לחיות בגן עדן, ומשום מה החזירו אותנו לגיהינום.


ארכיון פרטי


כשנברתי בגיליונות ישנים של עיתון "חדשות", מצאתי מציאה ששימחה אותי, גיליון מחודש יוני 1985. הגיליון, שחלפו 31 שנים מאז יצא ממכבש הדפוס, נשמר נפלא. על השער האחורי שלו, שהוקדש כולו לספורט, תמונת ענק של מאמן הכדורגל האגדי ידידי הטוב דוד שווייצר, שעד אותו יום שבו פורסם העיתון כולם קראו לו "דוביד".



כפי שאתם יכולים לראות בצילום, הכותרת לתמונה של שווייצר היא “הכריש". מאותו יום שכחו כולם את הכינוי "דוביד" והחלו לקרוא לו "כריש". שווייצר, עם ההומור והצחוק המתגלגל שלו, אמר לי פעם כשישבנו עם אשתו מירה בכיכר מילנו, שהוא שקל ללכת למשרד הפנים ולבקש שישנו את שמו בתעודת זהות מ"דוד" ל"כריש" אבל מירה לא הסכימה.



למי שלא מכיר את סיפורו של שווייצר, אפשר לומר שהיה כדורגלן בינוני ומאמן מצוין. שווייצר הופיע במדי נבחרת ישראל בכדורגל בפעם הראשונה במשחק נגד נבחרת קפריסין ב־1949 ולאחר מכן רשם עוד חמש הופעות. מאוחר יותר עבר כמה קבוצות כדורגל עד שהחל בקריירת מאמן. במקביל הועסק שווייצר כאחראי על מעבדת הצילום של השב"כ, ג'וב שהתגאה בו מאוד. ובין הכדורגלנים של אז תמיד סיפרו בשושו ששווייצר הוא שב"כניק וכשהוא נוסע למשחקים בחו"ל הוא גם מחסל על הדרך עם הכיסוי שלו כמה “עוינים למדינה".