בשבת חגגנו יום הולדת 99 למופלאה באדם - סבתי, רות דיין. זו הייתה חגיגה מרגשת, אבל כשחזרתי הביתה, פתאום שמתי לב שבעצם לא נאמרה מילה אחת על אבא שלי באירוע. בין כל הנאומים שהיו איש לא הזכיר את אבי. פעמים רבות הוא חלף בראשי במהלך האירוע, במיוחד כשנעמדנו כל בני השבט על הדשא לתמונה משפחתית נדירה. אבל כנראה שאף אחד אחר לא הרגיש כמוני.



עוד לא עברו שנתיים מאז מותו של אבי והנה הוא כבר די נשכח. זה לא היה מעציב אותי כל כך, אם לא הייתי מרגיש שכך קורה גם מחוץ לתחום המשפחה. באופן כללי, אני מרגיש שהשם "אסי דיין" דעך בשנתיים האחרונות. נכון שהפרספקטיבה שלי יכולה להיות לא הכי מדויקת, אז הלכתי ובדקתי את זה בטוויטר ובפייסבוק. גם מחיפוש שם נדמה שהתיאוריה שלי שהאיש ודמותו נשכחים אט־אט היא מדויקת למדי.



המצב הזה מצביע על מציאות בעייתית מאוד מבחינתי. אני חושב שאף אחד לא יתווכח איתי על זה שאבי היה רב אמן בתחומו ושהוא ממוקם בין חמשת אנשי הקולנוע הגדולים ביותר של ישראל מאז מעולם (יחד עם קישון, אורי זוהר, מנחם גולן ואולי גם דוד פרלוב). ואני חושב שאף אחד לא חולק על כך שיש לי עוד קילומטראז' רב עד שאגיע להישגים בסדר הגודל שלו - אם בכלל אגיע אליהם.



בדיוק בגלל זה אני שואל את עצמי אם ריצת האמוק המטורפת שלי בניסיון להיות "מישהו" בעולם התרבות שווה את זה. האם זה שווה את הלילות נטולי השינה ואת קריעת התחת בשלושה פרויקטים שונים במקביל (כתיבת הטור הזה, כתיבת תסריט לסדרת טלוויזיה והגשת תוכנית אירוח)? שהרי גם אם אגיע לפסגה, בסוף אמות ואשָכח תוך שנתיים מקסימום.



לאחרונה אני מרגיש קצת כמו הולדן קולפילד שמסביר ב"התפסן בשדה השיפון" שהחלום שלו זה לעבור לגור בבקתה מבודדת בלב יער ולא לעשות שום דבר. אפילו לקחתי את זה צעד קדימה ושוטטתי ברחבי האינטרנט בניסיון להבין כמה יעלה לי בית באחד היישובים המרוחקים בערבה. יש שם יישובים חדשים מקסימים, למשל צוקים. גם היישובים הוותיקים יותר, כמו פארן וספיר, נפלאים לטעמי. כמובן שידעתי שמחירי הבתים שם זולים להפליא, אבל הופתעתי לגלות עד כמה הם זולים. אני אפילו יכול להרשות לעצמי לקחת משכנתה על בית שם.



אחרי שהבנתי את סדר הגודל של עלות המגורים בדרום, התפניתי להמשיך לגבש לי בראש את התוכנית. המעבר ליישוב מבודד בדרום הוא רק הצעד הראשון. בעצם, ברגע שאעבור לשם - אז יתחיל עידן הטלוויזיה. עידן הטלוויזיה נקרא כך כי בעצם, אין דרך אחרת לומר זאת, כל מה שאני הולך לעשות בעידן הזה הוא לרבוץ מול הטלוויזיה. כן, זו התוכנית שלי: לעבור ליישוב מבודד בדרום ולראות טלוויזיה בכל מיני תנוחות ובכל מיני מקומות ברחבי הבית. כי בעצם מה עדיף: שאקרע את עצמי בעבודה, בניסיון לעבות את ערך הוויקיפדיה שלי ואז למות ולהישכח, או שאפתח בכיף שלי את מיומנות הרביצה מול הטלוויזיה, ואז אמות ואשכח? אם גם ככה אני הולך להישכח, אז לפחות (כמו שחנוך לוין ציווה לנו) "שהטלוויזיה תהיה טלוויזיה".



אפרופו קולפילד, ג'יי די סלינג'ר, מי שברא את דמותו כשכתב את "התפסן בשדה השיפון", ונעלם אל יערות ניו המפשייר בגיל 30, גם הבין את נפלאות המסך. בביוגרפיה המקיפה ביותר שלו, שהתפרסמה לאחר מותו, התגלה שבעצם רוב הזמן מה שהאיש הזה עשה אחרי שזכה לתהילת עולם ונעלם לבקתה שלו זה לצפות במערבונים. הוא היה משוגע על מערבונים, והיה לו בסלון מקרן ומסך והוא היה יושב וצופה בהם בזה אחרי זה במשך שעות על גבי שעות. אז עוד לא היה לזה שם, אבל היום אנחנו כבר יודעים שקוראים לזה צפיית בינג'. בעצם סלינג'ר היה בין הראשונים שהתנסו בצפיית בינג'. הוא מחלוצי הבינג'.



***

אין ברירה, חייבים להודות בזה, המציאות מכאיבה: כולם מתים ונשכחים. מעטים נשמרים בזיכרון. סביר להניח שברגע שתמות אתה תזכה להישאר בראש של אנשים אשר היו קרובים אליך, אבל הבעיה היא שבסוף קרובים אלה ימותו ואז זהו, חלפת לגמרי.



הפואנטה היא מרירה: הכל חולף ובעצם הכי טוב זה להתמקד במה שנהוג לכנות סתלבט. והסתלבט, בצורתו המזוקקת ביותר, מתרחש כשאתה מול הטלוויזיה וביד אחת יש לך חטיף כלשהו, ממולך ניצבת כוס משקה קר, והיד השנייה פנויה לבצע פעילויות כמו גירוד בגב או זפזופ לערוצים אחרים בעת הפרסומות.



יש עכשיו סדרות נהדרות בטלוויזיה. אנחנו בתקופה ממש טובה מבחינה טלוויזיונית. ממש לא מזמן עלתה עונה טרייה של "בית הקלפים" (אני כבר בפרק 11). גם העונה החדשה של "מחוברים" תכף עולה. בהמשך החודש אמורה לעלות סדרה דוקומנטרית מטורפת על רצח תאיר ראדה, שעל פי השמועות תציג מידע חדש על הפרשה. גם הסדרה המרעננת "בנות" הפציעה בעונה חדשה. ככה שלא חסר מה לראות. האפשרות להתרווח לאחור, ללחוץ על השלט ולשקוע בצפייה בסדרה משובחת, קיימת. השאלה היא מה אני הולך לעשות בנוגע לזה?