לקראת פורים רציתי להגיד לילדים שלי שהיינו יכולים גם השנה לחגוג את פורים, הייתי יכול לקחת אתכם לאיזו עדלאידע בחולון או למה לחולון, אם אפשר בשרון או אפילו בתל אביב, בנווה צדק, והיינו קמים בבוקר ולובשים את התחפושות ונוסעים, ואז הייתי מחפש חניה באזור, שבטח לא אמצא, כי זה יהיה עמוס, ואז אחרי שכבר נרגיש שעשינו את אותו סיבוב שלוש או ארבע פעמים, בטח הייתי מתייאש וחונה באיזה חניון שגובה 90 שקל ליום מלא, חניון כזה שהוא כבר מלא, ובעל החניון לוקח את המפתח כדי להזיז את האוטו, ותמיד תהיה ההרגשה המחרידה שהוא ייכנס ויישב לי באוטו, אבל אין ברירה.
ואז בטח היינו יוצאים חצי מחופשים וחצי עצבניים מהאוטו, לכיוון הזה שכולם הולכים אליו כדי לראות אנשים אחרים מחופשים ועצבניים, מסתובבים חסרי מעש באיזה מפגן תחפושות שכולן נראות רגילות, שי חי, דאע"ש, קים קרדשיאן, ואז הייתי אומר לכם, תראו את התחפושות האלה, והייתם מסתכלים באדישות, אבל אני הייתי שואל את עצמי, האם לאנשים האחרים אין חיים שאת כל הזמן והמקוריות שלהם הם השקיעו בתחפושות האלה, ומצד שני, כולנו חיים את אותם חיים, אז דווקא הילדים האלה זכו שההורים שלהם יותר יצירתיים, ואני רק לקחתי אתכם באוטו, בפקקים, ובחניון, ואז בטח הייתם מתחילים להגיד שמשעמם ושנמאס לכם מהמקום הצפוף והרועש הזה, ואנחנו לא מכירים אף אחד, ובא לכם לאכול משהו, ואז היינו הולכים לאיזו מסעדה איטלקית קרובה, ומכיוון שלא הזמנו מקום, המארחת הייתה אומרת לנו שזה מלא כרגע, והיינו מציצים ורואים מיליוני ילדים והורים מחופשים, יושבים ואוכלים פסטות, ואז היינו עושים את הפרצוף הזה, של "אין מצב שאנחנו נעמוד פה חצי שעה כמו עלובים רק בשביל לאכול ספגטי".
אבל ברור שנחכה כי אין מקום אחר לאכול בו, ואחרי שעה היא תושיב אותנו, ואז אני אנסה לדבר איתכם על פורים ותחפושות, אבל אתם תעדיפו להתעסק בטלפון שלכם. ואז בטח היינו קמים והולכים ונכנסים לאוטו, ומשם נוסעים לאיזו הצגת פורים לא מצחיקה עם איזו דר זוזובסקי או תובל שפיר, או שחקנים צעירים אחרים שאני אפילו לא יודע אם זה בנים או בנות שמופיעים בסדרות טלוויזיה, ומפיק חכם מנסה לגרד עליהם עוד כמה שקלים על חלטורת פורים, ובטח לא תאהבו את ההצגה ותגידו שאתם רוצים לצאת באמצע, ואני בטח אגיד לכם, מה באמצע, מה, אחרי שהשגתי כרטיסים אחד פלוס אחד בחבר או בארגון המורים, בשביל לראות את השחקן הזה שאתם אוהבים מהטלוויזיה, אז עכשיו אתם לא רוצים? אנחנו כבר כאן, בואו לפחות נראה עד הסוף, רוצים שאביא לכם טרופית מבחוץ? והייתם אומרים אוף. ואני הייתי אומר, מה אוף. מה אוף. כל היום רק אוף. שום דבר לא טוב בשבילכם.
ואז אחד מכם בטח היה מתחיל לבכות, שלושתנו יודעים מי. ואני בטח הייתי אומר לו, אתה רוצה לבכות אז תבכה. בואו נלך מפה כבר. די. והיינו יוצאים מההצגה באמצע, והייתם מתחילים להוריד לעצמכם את התחפושות בדרך לאוטו. והיינו נכנסים לאוטו שבעל החניון השמן ישב, ובטח גם עישן שם סיגריה, וכל האוטו יהיה מסריח ואז אתם הייתם צועקים, איף, אבא, מה זה הריח הזה. והייתי אומר לכם מה איף, כל היום רק איף וכל הפורים הזה זה רק אוף ואיף אחד גדול, וגם לי כבר נמאס מהכל, והיינו חוזרים הביתה.
ואז אמא הייתה אומרת שהיה לה יום ממש ארוך וקשה בעבודה, ואז הייתי מאבד את זה לגמרי, ואומר לה: לך היה קשה, עם איזה מיליון סימני שאלה, ואז היינו צורחים אחד על השני, למי היה יותר קשה, ואז היינו אומרים, אז את יודעת מה, בואי נתגרש, גם ככה נמאס לי כבר מהכל, ואז נתעצבן ונגיד לא אכפת כלום, רק מה נעשה עם הילדים, ואז היינו אומרים מצדי בואי נשלח אותם לאיזו פנימייה צבאית הכי רחוקה שיש. ובגלל כל זה, חמודים, אני מציע שהשנה נישאר בבית בפורים.