יש משהו מפחיד ביכולתו של טראמפ להקסים במהירות קהל ספקני, לקלוע לטעמיו. השבוע עשה זאת בוועידת איפא"ק. הוא נכנס אליה כחשוד – מי שהצהיר על ״ניטרליות״ ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני, מי שקילל, העליב והשתלח, מי שערכיו מנוגדים כמעט לכל מה שרוב יהודי אמריקה מאמינים בו – ויצא ממנה לקול תשואות. הוא נכנס אליה כחובבן – מי שאינו מכין נאומים סדורים ולעתים קרובות נתפס בשטויות – ויצא ממנה כמקצוען. נכון, הנאום עדיין היה מביך בכמה חלקים (טראמפ טען שהתעמק בהסכם עם איראן יותר מכל אחד אחר), אבל המועמד חילץ מהקהל הרבה יותר מכפי שאפשר היה לצפות. רגע השיא: מחיאות כפיים סוערות וקריאות צהלה והסכמה בעקבות המשפט: ״יכול להיות שהוא״ – הנשיא אובמה – ״הדבר הכי גרוע שקרה אי פעם לישראל. ואתם יודעים זאת״.
הקהל אכן ידע. והריע. לא כולו כמובן. היו שנדהמו מן הבוטות. היו שנדהמו מתגובת ההמון. היו שנעלבו, ותהו אם איפא"ק הוא עדיין ארגון שהם יכולים למצוא בו מקום. ביום שלישי בבוקר, לקראת נעילת הוועידה, הוקראה הודעה של נשיאת איפא"ק, ליליאן פינקוס, המגנה את טראמפ על המתקפה האישית נגד אובמה, ומביעה אכזבה מהקהל שלא התאפק והריע. לא דבר שגרתי שנשיאת ארגון אומרת ל־18 אלף מחבריו שהיא מאוכזבת מהם. ועם כל ההערכה להודעה של איפא"ק, את מה שאמר הקהל בתגובתו האינסטינקטיבית למתקפה על אובמה כבר אי אפשר לנעול מחדש בתיבה.
כשהחל המרוץ של טראמפ, לפני לא כל כך הרבה זמן, נתן לו הפרשן נייט סילבר – אחד מהמיומנים והמדויקים ביותר באמריקה - סיכוי של 2% לזכות במועמדות. עכשיו הוא מעמיד את סיכוייו על %91. כשהחל המרוץ של טראמפ, לפני לא כל כך הרבה זמן, גם באיפא"ק לא העריכו שסיכוייו גדולים. עכשיו הארגון מוכרח להיערך לאפשרות הזאת. הוא מוכרח, כפי שהגדיר זאת אחד מראשי הארגון, להיערך לאפשרות שהמקבילה האמריקאית של האביב הערבי בפתח – שכל החוקים נשברים, שכל התקדימים נזרקים לאשפה.
לראשי איפא"ק לא הייתה ברירה אלא לאפשר לטראמפ לדבר. לראשי איפא"ק לא הייתה שליטה על מה שיגיד. כמובן שגם לא הייתה להם שליטה על תגובת קהל ההמונים שהתייצב בוושינגטון. טראמפ הצליח לשחק בהם כפי ששיחק בקהל שהצביע עבורו באריזונה ביום שלישי. בצהריים אמר – זה היה מוזר, אבל לא מוזר יותר מדברים רבים אחרים שטראמפ אומר – שישראל תצטרך להחזיר את כספי הסיוע שהיא מקבלת. לפנות ערב, בלי למצמץ ובלי להבחין או להתרגש מחוסר העקביות של עצמו, הצהיר שהוא יהיה הידיד הכי גדול של ישראל, שהוא יהיה הנשיא הכי טוב לישראל.
טראמפ וקלינטון מציבים מול ישראל קושי דומה: שניהם מבטיחים הרבה, אך סובלים בעיית אמינות. במקרה של טראמפ, מהפכי המדיניות המוצהרת תכופים מכדי שאפשר יהיה לעקוב אחריהם. במקרה של קלינטון, יש רקורד ידוע ושובל ארוך של מעשים, נאומים, שיחות והתכתבויות במייל המעלים ספק בנוגע ליכולת של ישראל – ודאי של הממשלה המכהנת – לראות בה ידידה אמינה.
אבל ישראל, בהיעדר אפשרות אחרת, תקועה בין שני אלה. היא מוכרחה להתייחס לטראמפ הלא רציני ברצינות – כי ייתכן שיהיה הנשיא. היא מוכרחה להתעלם באלגנטיות מהתקלות שאירעו לה ביחסים עם קלינטון הקרירה – כי ייתכן שתהיה הנשיאה. טראמפ הוא מועמד בעייתי מאוד, כאמור, מעט מפחיד. קלינטון היא מועמדת לא מלהיבה, מדכדכת. אבל ישראל היא מדינה פרגמטית. היא כבר עבדה בהצלחה עם מנהיגים גרועים בהרבה מכפי שטראמפ עלול להיות. היא כבר עבדה עם ידידים ביקורתיים בהרבה מכפי שקלינטון ודאי תהיה. שני המועמדים הללו זכו למחיאות כפיים סוערות בכינוס של איפא"ק. ומבחינת ישראל, טוב שזכו.