לפני הכל היו שני מחבלים שבאו לרצוח, חיילים שכשלו בביצוע הפקודה להרוג אותם במטח הירי הראשון, וכל השאר שערורייה בינלאומית, בכלל לא מקומית.


מובילי דעת קהל בעולם שואלים את עצמם מי מנהל את המלחמה בטרור הפלסטיני. הרב הראשי, שמערער על סמכות הרמטכ”ל ומנחה את השוטרים והחיילים לירות כדי להרוג? מנהיגים של טרור יהודי כמו ברוך מרזל ובנצי גופשטיין, שמעורבבים בפעילות באיו”ש ומנחים ומעודדים את הלוחמים להתעלם מהפקודות? או אולי פוליטיקאים, לא חסרים כאלה, שטוענים שאסור היה בכלל לעצור את החייל, כי זה מסר פחדני למחבלים שיבואו.



הספקנו כבר לשכוח, אבל גם בפיגוע בטיילת בתל אביב עודדו אזרחים מתנדב במשטרה לירות במחבל, שכבר נוטרל ולא היווה סכנה. אז הציבור היסטרי, אבל ההנהגה שלנו לא מתפקדת. כל הפוליטיקאים – מימין, משמאל ומה שבאמצע - טוענים שישראל היא מדינת חוק, אבל מוסיפים באותה נשימה שחייבים לשנות את החוקים בכל פעם שהעולם מאלץ אותנו להתבייש. במקביל הם טוענים בלהט שצה”ל הוא צבא מוסרי.



אז ככה, אף אחד לא מצפה למוסריות. מצפים לביצוע פקודות, כגון טיפול בפצוע, גם אם הוא מחבל, ולא לקחת יוזמה ולירות לו כדור בראש. החייל היורה הוא קורבן של מציאות שמבוססת על הסתה להרג, והוא ישלם מחיר בשביל כולם: מפקדיו שסרחו, הפוליטיקאים שישכחו ומערכת המשפט (המוסרית?) הצבאית שתפיל עליו את כל האחריות, עד למקרה הבא, כדי שההנהגה תנקה את מצפונה בנאומים שבדרך. חבריה יקראו לזה תקלה מבצעית.



אבל התקלה היא במבנה הכוח. שיטור זו לא עבודה של חיילים, זה מקצוע של מבוגרים אחרי שירות צבאי, עם הכשרה מתאימה. להוציא את צה”ל מאיו”ש ולהכניס לשם רק משטרה יהיה צעד ראשון לבניית אמון עם העולם. אנחנו כאן כבר מזמן הרי הפסקנו להאמין.