בסוף השבוע שעבר נסעתי לחיפה. 

כן, אני מודע לזה שמדובר בהישג מעט פחות מפעים מאשר, נניח - טיפוס על האוורסט למשל, ובכל זאת: לא רק שהייתי בחיפה ואני ממש חייב לספר לכם על זה, אלא שיכול להיות שאם תישארו עד הסוף, תהיו גם אתם קצת יותר אופטימיים.
 
"מדינת תל אביב" נחשבת על ידי תושביה לאלטרנטיבה שפויה, חילונית, מערבית וליברלית יחסית לטירוף המערכות הדתי שמסביב, אבל תל אביב היא לעומתית: כשביטאון הכפר עורך ועידה לתרבות, הוא חייב על הפודיום את מירי רגב כדי לשכוח לרגע שגם בתנאי חממה, התרבות הזאת מעניינת בערך שלושה אנשים: לשניים מהם קוראים איתי טיראן וגילה אלמגור - ואת השלישי תוכלו לזהות לפי הדגל בתחת. 
 

כן, השכנים הטובים והמשכילים שלי זקוקים לביבי ולמתנחלים כמו חמצן, כדי שיוכלו להפיל עליהם את תיק המשך הסכסוך, והם זקוקים למירי רגב כדי לשכוח שחוץ מתלמידי בתי ספר וחיילים שמוכרחים לצרוך כאן תרבות מערבית בכפייה, הרי שהצרכנים היחידים שלה במקומותינו הם גברות מבוגרות עם שיער סגול וסוכריות ורטרס אוריגינל בתיק.  
 
אגב גברות שכבר חצו מזמן את גיל העשרה, הסיבה שבגללה פקדנו את חיפה הפעם הייתה יום הולדתה ה־87 של אמי. מאחר שאני מכיר היטב בעיקר את מאורות האלכוהול המרנינות של העיר התחתית, ביקשתי סיוע מחבר טלפוני שכיוון אותי למסעדה שבה, כלשונו: "האוכל סביר, אבל הנוף מעולה". 
 
אספנו את אמי, לכבוד פ"ז שנותיה לאותה מסעדה שנמצאת על דרך סטלה מאריס, ליד המגדלור המפורסם שמשקיף אל שכונת בת גלים, ממש לצד הרכבל המכונה גם "הביצים של גוראל" (תגידו מה שתגידו על עסקנים מפא"יניקים, מנוחתם עדן, אבל אני הייתי שמח לדעת שגם שנים אחרי מותי אנשים עוד ידברו על הביצים שלי). בגלל אילוצי הלו"ז של הילדים הגדולים, נאלצנו להקדים את הארוחה לשעה שבה הייתי בטוח שהמסעדה תהיה ריקה. בדיעבד, טוב שהזמנתי מראש: חמש וחצי אחר-הצהריים של יום שישי - והמקום המה אדם. 
 
התפריט הקיף אומנם כמעט כל סגנון בישול אפשרי, שזה אף פעם לא סימן טוב מדי, אבל הידיעה שבחיפה לא תמו עדיין שנות ה־80, עזרה לנו לקבל בחיוך סלחני גם סלטים עם פטריות או תירס מקופסה, מה גם שהטבולה והפאטוש שלצדם היו רעננים וטעימים עד מאוד. 
 
צדק חברי הממליץ. האוכל היה סביר והנוף יפה: אפילו במגבלות העננות החלקית, אפשר היה לראות בקלות את קו החוף צפונה עד לראש הנקרה, אבל עם כל הכבוד לנוף הנשקף בחלון, הרי שהנוף האנושי היה מרהיב בהרבה: בשולחן שמאחורינו דיברו רק ברוסית ומעת לעת לגמו "לחיים" מבקבוק הפינלנדיה שהשתכשך לו באמבטיית קרח. בשולחן שלידינו ישבו ערבים נוצרים, לפחות על פי הצלבים הקטנים שלצוואריהם, ובשולחן שאחריהם - משפחה מוסלמית שנשותיה כיסו את שערן בחיג'אב. 
 
במונחים חיפאיים מדובר במסעדה לא זולה, ובהכירי את המנטליות המקומית (בכל זאת, הקדשתי את 20 השנים הראשונות לחיי לחקר העיר), אני יודע שחיפאים יוצאים לארוחות שכאלה רק באירועים מיוחדים. עוד לא נדחקה המחשבה הזאת אל ירכתי מוחי, וכבר כבו האורות במסעדה בפעם הראשונה, לצלילי גרסת דאנס של "האפי בירת'דיי טו יו" עם פזמון באנגלית ובתים בערבית הוגשה לאחד השולחנות עוגת שוקולד עם גלידת וניל וזיקוק כזה שאם אתה מצית אותו בחימום, יש מצב שהוא יחזיק מעמד עד לתוספת הזמן. הטקס הזה חזר על עצמו כמה פעמים לאורך הערב, עד שבשלב כלשהו אסרתי על הילדים, תל אביבים מלידה, לצלם בסתר.
 
לא היה כאן שום טקסט פוליטי (אולי למעט העובדה שכאשר הגיע תורנו לקנח, הגיעו העוגה והזיקוק לאמי לצלילי "הפי בירת'דיי טו יו" של היי פייב, במקום הדאנס בערבית) ואולי לכן נהנינו כהוגן: בשולחנות מסביב מחאו כפיים בשמחה - ללא הבדלי דת, מין וגזע - בכל פעם שבשולחן אחר חגגו, ולא יכולתי להימנע מהמחשבה שבקצה הציפורן של כל סועד כאן, יש יותר דו־קיום מאשר בכל המניפסטים המפרכים של "סמולני" תל אביב שהערבים היחידים שהם מכירים הם שב"חים שוטפי כלים (לפעמים הם תורמים להם בגדים שהיו כבר בדרך לזבל ומרגישים שמגיע להם פרס נובל לשלום). בדרך בחזרה לתל אביב, הילדים סיכמו שזה קצת עצוב שאנחנו מתפעלים ממה שאמור היה להיות מובן מאליו: במקום שבו יש חינוך ופרנסה, אנשים פשוט חוגגים את החיים בלי קשר למוצאם הדתי או האתני. אני מסכים איתם. 
 
כל מסע לחיפה הוא עבורי תמיד גם מסע קטן בזמן, אבל בפעם הזאת התפללתי־בחילונית שהוא היה אולי גם הצצה אל עתיד שלעתים אני חושש שכבר לא יהיה פה לעולם.