במשך מאות ואלפי שנים התפלפלו טובי המוחות בשאלה הסבוכה "מהו מעשה מוסרי", והנה באנו אנחנו ופישטנו את כל העניין ל"צפו: אתם בעד או נגד?". מזל שפיצחנו את הנוסחה. רק חבל שעל פי גדולי הפילוסופים, המוסר אינו שחור או לבן, אלא מצוי במורכבות.
לכאורה, הציבור הישראלי צריך להחליט אם החייל הוא גיבור לאומי או שארגון בצלם הוא כזה. כשאלה האפשרויות, קשה להתפלא שמרבית הציבור בוחר בחייל. כולנו חיילים בני חיילים, ויש לנו (או יהיו לנו) ילדים חיילים. התגובה הטבעית היא התגוננות.
רק שהתגוננות גוררת התגוננות גם מנגד. הגדילו לעשות אלה שנבהלו מהסקרים ומיד התייצבו כדי להסביר למה אנחנו כל כך זקוקים לבצלם, עבור ביטחון המדינה. אבל מה באמת קרה פה? הרי האירוע דווח מיד, לפני התערבות בצלם, כפי שאמור לקרות בצבא שמנסה לשמור על ערכי המוסר, ויש לו הוראות ברורות לגבי פתיחה באש. מי שחורג מההוראות, נחקר ונשפט. הדבר היחיד שהסרטון גרם לו, אם כן, הוא "דיון" ברמת קרקס מופרע של דעות קיצוניות.
מהרגע שהסרטון הופץ, הוא נוצל באופן ציני עד כדי בחילה על ידי כל מי שיכול היה להרוויח ממנו גרוש וחצי של הון פוליטי. קיבלנו ח"כים ששפטו את החייל היורה כפושע גרוע מהמחבל מול שרים שהכתירו אותו כגיבור, וגם רשות פלסטינית אחת שמיהרה להגיש תלונה לאו"ם ההו־כה־מוסרי בגלל פשעי המלחמה של ישראל, שהרי סכינאות רחוב היא מעשה מובן, מוצדק ומוסרי לכל הדעות ואין מה לדון בו בכלל.
אז איך הכל התהפך עלינו שוב? ומישהו זוכר איפה שמנו את המוסר? הייתי מוכנה להישבע שהוא הרגע היה פה.
חייל שיורה בראשו של פצוע קשה, גם אם מדובר במחבל שדקר לפני דקות אחדות את חבריו, הוא לא גיבור. הוא נכנע ליצר הרע שלו, בין אם זה בגלל שהוא נער גבעות שמצביע לברוך מרזל או בגלל שהוא טעה כי הרגש גבר עליו והוא פשוט נשבר. באותה נשימה, גם בצלם כבר הראה לכולנו שהוא מעסיק מכחישי שואה כ"תחקירנים" ומלשינים ששולחים פלסטינים למותם כ"פעילים", ושיש לו הגדרה משלו לטרור. עבורו השמירה על זכויות אדם תמיד עוברת דרך פילטר פוליטי רדיקלי, שמסנן מתוכו לא מעט מהמוסר.
כמו שהדבר האחראי לומר הוא שככה לא מתנהג חייל צה"ל, כפי שאמר יעלון, כך הדיוק מחייב לומר שישראל זקוקה לארגוני זכויות אדם, בלי לדחוף בכוח את המוסר השנוי במחלוקת של "בצלם" ולהגיד "תבלעו, זה טוב". לכן עצם מסגור האירוע כשאלה של "בעד מי אתה", כשהאפשרויות הן צל״ש לחייל או צל״ש לבצלם, מרחיק אותנו מהמוסר וממשמעותו: ישראל זקוקה לארגוני זכויות אדם שיראו קודם כל את האדם ורק אחר כך את הפוליטיקה, וישראל גם זקוקה לצבא עם חיילים אמיצים שמבינים שיש קרב, אבל יש גם אנושיות.
על דבר אחד כנראה השמאל והימין לא יתווכחו עד זוב דם - פוליטיקה ומוסר לא הולכים כל כך טוב ביחד. כשלסרטון יש מטרה פוליטית, גם האירוע כולו הופך לפוליטי ומתוקף כך מאבד את ההיבט המוסרי שלו. כך נגררנו שוב לכיפופי ידיים רוויי ססמאות ואיבדנו את המהות.