אחת המוסכמות בישראל היא שמועצת זכויות האדם בז'נווה אינה מחובבי ציון, או אנטישמית בלשון העם. לפני כחודש החליטה המועצה להכין נתונים על עסקים שיש להם קשר ישיר או עקיף עם ההתנחלויות בשטחים. בישראל כרגיל לא שמעו, לא ראו ומי שידע פלט נחירת בוז, כי כמה דיוויזיות כבר יש לנשיא המועצה לואיס אלפונסו דה אלבה ממקסיקו, שרודף את מדינת ישראל בדיוק כמו קודמיו.
 

אז זהו שיש לו, והרבה. זה לא רק ה־BDS, אלא האו"ם ובעיקר המערכת בישראל שמדחיקה את פוטנציאל הנזק של אותה החלטה. בשביל זה צריך להיכנס לעורם של הדירקטוריונים של אותן חברות שייכנסו לרשימה השחורה של המועצה. חברות, מפעלים ותאגידים זה ביזנס, והחשבון שאותם מנכ"לים ודירקטוריונים יעשו הוא של השורה התחתונה: מהו הנזק העתידי של הופעתם ברשימה שחורה כלשהי, מול הרווח שלהם במסחר עם העסקים הקשורים בהתנחלויות. מעין BDS עם חותמת של האו"ם.
 

אומנם המון מפעלים נטשו את השטחים חרף הפיתוי במיסוי מופחת ושאר הטבות, אבל אין ספק שדירקטוריונים רבים בעולם, שייכנסו לרשימה השחורה, יחליטו מה שיחליט חשבון הרווח וההפסד, ולא מכיוון שהם אנטישמים. בכך חובר האו"ם ל־BDS.
 

בישראל כרגיל נלחמים בטחנות רוח. אביגדור ליברמן דוחף להצעת חוק שתשלול מימון מפלגות שלפחות אחד מחבריהן יקרא לחרם על התנחלויות. סגנית שר החוץ ציפי חוטבלי קוראת "להחרים את המחרימים", ואחד אלן דרשוביץ', גם פרופסור וגם עורך דין, קובע ש"מטרת אנשי BDS היא לא לקדם פתרון של שלום בין שתי מדינות, אלא להשמיד את ישראל".
 

אז כדאי להרגיע: החרם לא נועד להשמיד את ישראל (הוא גם לא מסוגל), אלא להפסיק את הכיבוש. המאבק בו בעייתי, וכמו המלחמה בטרור, עצם המאבק מלבה אותו. ככל שאתה משקיע יותר כסף, כך גם הצד האחר. ואין לך החייל א' מחברון שיחסל את המחרימים, כי יש להם שדה קרב פתוח לרוץ בו.
 

הבעיה האמיתית היא ברמת ההיגיון הפשוט וההתלבטות הפנימית. מי שמוכן לעסקה של התנחלויות בעד שלום, ומי שמבין שהממשלה הנוכחית לא מוכנה לדיל הזה, ומי שמבין שמה שיזיז את העסקה שהוא תומך בה זה לחץ - חייב להבין שה־BDS הוא חלק מהאמצעים שבעזרתם ניתן לעשות שלום באמצעות מיקוח על ההתנחלויות.
 

אני לא אומר שצריך לתמוך ב־BDS, הרי אתה לא יורה לעצמך בברך. אני אומר שאם זו הברך החולה, אז צריך לקחת את האו"ם ואת תנועת החרם בחשבון הכולל, ככוח שעשוי להזיז את ממשלת ישראל מעמדתה המזיקה והמסוכנת.