אנדרו ניומן היה תייר בריטי בביירות בתחילת שנות ה־90 של המאה הקודמת. במהלך הטיול נגנב הדרכון שלו. מילא.
בדיוק לפני 20 שנה, באפריל 1996, הגיע אנדרו ניומן בטיסה לנתב"ג. טוב. לא בדיוק. גבר כבן 40 עבר בביקורת הגבולות עם הדרכון של ניומן. במזוודה שלו היה מטען נפץ רב עוצמה בתוך מכשיר רדיו. הוא שכר חדר במלון "לורנס" במזרח ירושלים. בוקר אחד ניסה למשוך את מזוודתו מתחת למיטה וזו התפוצצה. הגבר, או מה שנותר ממנו, הגיע לטיפולי בבית החולים הדסה עין כרם. בפיצוץ הוא איבד את שתי רגליו, יד אחת ושתי עיניו, וסבל מכוויות קשות. דבקותו במטרה ושנאתו ליהודים לא אבדו בפיצוץ ההוא.
שבועות אחדים לא הוציא מילה. לא גילה אפילו מה שמו האמיתי. בוקר אחד, כשטיפלתי בכוויות שלו במקלחת, ביקשתי מאנדרו לשכב על צדו והוא אמר שהוא לא אנדרו. אמרתי לו שאני יודע, אבל אין לנו שם אחר עבורו. הוא אמר ששמו מיקדאד. חסיין מיקדאד. לבקשתי הצטרפו החוקרים לשיחה. הוא איש חיזבאללה. בעל משפחה. רואה חשבון במקצועו. ממש לא הטיפוס הקלאסי של מחבל מתאבד.
המשכתי לטפל בו עד שנרפאו פצעיו. אני מומחה לכוויות. אפשר לטעון נגדי על שהצלתי את חייו. הרי אפילו לא הייתי צריך לירות בו, רק להתאמץ קצת פחות בטיפול. כעבור שנתיים, ואני כבר קצין הרפואה הראשי, הוחזר מיקדאד ללבנון באיזו עסקה. לא שמחתי בבואו ולא הצטערתי בלכתו. היה הרבה צדק בנכות הקשה שזכה בה, הרי זה מה שהתכוון לעשות לנו.
אבל לי היה קל. לא הייתי לוחם בשדה הקרב, רק רופא. ללוחמים קשה הרבה יותר. כשהם מסתערים על אויבי המדינה הם אמורים להגן עליה. להשמיד את האויב. כך כתוב באין ספור פקודות מבצע. ובמלחמה לא "מנטרלים". במלחמה הורגים. לא שולחים מל"ט צילום מעל היעד לברר אם חיילי האויב נהרגו כולם או רק נפצעו קשה וכבר אינם מסכנים אותנו. פשוט דופקים עוד פגז במטרה.
רק אם האויב נכנע - אין הורגים אותו. זה החוק וכך נכון לעשות.
בלי דקויות
מילת המפתח בפרשת הלוחם שירה בראשו של המחבל בחברון היא "רצח". אם המילה הזו לא היתה נזרקת לחלל הפוליטי והתקשורתי, היה כל העיסוק בפרשה הגיוני הרבה יותר. גם אלו המגנים את החייל וגם רבבות תומכיו לא היו נאלצים לטפס על עצים גבוהים כל כך שהירידה מהם קשה. החייל לא היה הופך גיבור לאומי ולא לרוצח. כי כבר היו דברים רבים מעולם. מהרג שבויים ערבים בתש"ח (גם במנזר סן סימון, בידי חטיבת הפלמ"ח הראל בפיקודו של רבין) דרך פעולת התגמול בקיביה, ומאיר הר ציון שנקם דם אחותו, והרג שבויים בששת הימים, ופרשיות מבצע ליטני, ועד חיסול המחבלים מקו 300 בידי השב"כ.
ככה זה במלחמות. מלחמות הן עניין רע. בחופזת לשון היה מתבקש לומר עליהן שהן "לא אנושיות". אלא שלצערנו - הן דווקא מאפיינות את המין האנושי. ההיסטוריה האנושית כתובה בדם חלליהן.
בלהט הוויכוח, ומתוך כעס על שלא גיבה את החייל היורה, הזכירו לשר הביטחון יעלון את מעשה חיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס. סיירת מטכ"ל בפיקודו פעלה שם. ולאחר שירו בו למוות גם וידאו הריגה. יבורכו העושים.
אין דמיון בין המקרים. וההבדל העיקרי הוא שאבו ג'יהאד חוסל "ברשות ובסמכות" - פקודת הרמטכ"ל שאושרה בדרג המדיני. ככל שאנו יודעים בעת כתיבת שורות אלו, לא ניתנה פקודה כזאת בחברון. החייל טוען כי היה חשש שהמחבל נושא חגורת נפץ ושהוא הזיז את ידו. לו נמצאה על גופת המחבל חגורת נפץ, היה החייל זוכה לשבחים. השאלה שתקבע את אשמתו או אי אשמתו תהיה שאלת התודעה והכוונה. האם התכוון למנוע אסון אפשרי - או שירה בו ברוח מה שאמר (ויפה אמר) השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, "כל מחבל צריך לדעת שהוא לא ישרוד את הפיגוע שהוא עומד לבצע". או בעברית פשוטה של לוחם: הוא ניסה לרצוח את החברים שלי. הוא בן מוות.
שבתי וצפיתי בסרטונים. מה שלכד את תשומת לבי היה תמונת המחבל שרוע על הכביש כשאיש אינו נוגע בו. לא חובש ולא רופא, אף על פי שהמחבל לכאורה פצוע קשה. אם לא מת. מנכ"ל מד"א הסביר כי נשמעו בשטח אזהרות שלא לגעת בו, כי אפשר שהוא ממולכד. "אנחנו לא נגענו במפגע... לא היה שום גורם שאמר שהמפגע לא נושא עליו שום חומר נפץ".
מהר מדי לאחר שהעלו אנשי בצלם את הסרטון לרשת נזרקה המילה "רצח" לחלל. לכאורה - מפי חוקרי מצ"ח, שפירטו בפני החייל את מדרג החשדות שהוא צפוי להיחקר עליהם. אבל התקשורת ציטטה אחרת את הניסוח המשפטי של החוקרים. בלי דקויות. החייל הפך חשוד ברצח. בבית המשפט בקסטינה כבר הפך האישום לכאורה מ"רצח" ל"ירי ללא צורך מבצעי". ירחם עלינו השם אם כל מי שירה במלחמות ישראל "ללא צורך מבצעי" היה עומד לדין. אם בזה יסוכם חטאו של החייל, חטא שנולד משיקול דעת שגוי - דיינו.
***
והערה לסיום: פרצופו האמיתי של בצלם נחשף שוב. הארגון מתיימר כמובן להיאבק על צלם האדם של חיילי צה"ל. לו היה רוצה בכך באמת - היה מעביר את הסרטון לצה"ל. שיחקור. אבל לא זה ייעודם. המחבל המת או הלוחם החי אינם מעניינים אותם. הם רוצים בדה־לגיטימציה של ישראל. בכניעת ישראל בפני אויביה. אבל אויבי ישראל ומשתפי הפעולה שלהם מבית ומחוץ לא ינצחו אותנו.
בפרספקטיבה היסטורית איננו זוכרים את זוועות מלחמת העצמאות או ששת הימים - רק את הניצחון. בעוד 50 שנה לא יזכרו את מחבלי קו 300 או תל רומיידה. ההיסטוריה תרשום שהיהודים ניצחו את הערבים בצדק.