1. כבר עברו כשבועיים מאז האירוע בחברון שבו סמל א’ ירה למוות במחבל שנוטרל ושכב חסר אונים על הארץ, והברברת בנושא אינה נפסקת. גם ממצאי נתיחת הגופה, שלהם ציפו הכל ושהוכיחו שהכדור שירה הסמל במחבל הוא שהרגו, לא רק שלא שמו קץ להתנצחויות או הנמיכו את הטונים שלהן, אלא להפך - הגבירו אותן ורק שינו נושא.
קודם “טחנו” בשאלה האם החייל ירה בגלל סכנה שנשקפה עדיין מהמחבל או בגלל תפיסותיו האידיאולוגיות, עכשיו מתפלפלים בשאלה אם הממצא הרפואי הוא לטובתו או לרעתו.
זה קורה קודם כל מפני שכל עניין חשוב, גם אנושי־מוסרי, הופך אצלנו לנושא של ימין מול שמאל, גם אם אין לו כל הקשר פוליטי. מי שתומך בימין או חובש כיפה חייב להיות בעד החייל, מי שבשמאל חייב להיות נגדו. לכך מתווספת העובדה המתבטאת בסקרים, שרוב ניכר בציבור סבור שצריך לחסל כל מחבל שדקר או ניסה לדקור גם כשאינו מסוכן עוד, ולפיכך החייל שירה אינו רוצח ולא פושע. לכל היותר הפר נוהל, והגינוי שלו וההאשמות נגדו מפי בכירים בממשלה ובצה”ל אינם מוצדקים.
או־קיי, הבנו. אז עכשיו לא נותר אלא לצעוק בקול גדול: די! הניחו לבית הדין הצבאי לעשות את שלו ולהכריע. הרי תהא הכרעתו אשר תהא, היא תספק חומר בערה לסיבוב חדש של ברברת. אז קצת סבלנות.
2. בבית מטבחיים - ראיתי בצילומים - יש מסלול צר מגודר משני צדדיו, שבו מובלות הבהמות לשחיטתן בלי יכולת להימלט. הסוף ברור. זהו בערך מצבו, מטאפורית כמובן, של יו”ר העבודה בוז’י הרצוג. הוא הולך, יותר נכון מוליכים אותו, אל קץ תפקידו, כמיטב המסורת של מפלגת העבודה, מפלגה אוכלת יו”ריה לתיאבון.
לא משנה מי בדיוק, מהבית פנימה כנראה, בישל לו את הבדיקה המשטרתית בקשר לכספים פסולים שקיבל לכאורה בהתמודדותו מול שלי יחימוביץ' על ראשות המפלגה. אם לא זה, היו מציפים לו פרשה אחרת. מה שמשנה הוא שהרצוג לא הצליח לייצב עצמו כמנהיג המסוגל להביא לסילוק נתניהו; שהסקרים מכים את המפלגה בראשותו שוק על ירך; ושאורבים לו מסביב, דרוכים לטרף, כמה מ”חבריו” השואפים בגלוי או מתכננים בסתר לרשת אותו.
אלא שבניגוד לפרות בבית המטבחיים, יש להרצוג לאן לברוח. עיר המקלט המועדפת היא הקואליציה, שכמעט הגיע אליה, אך זו ירדה מעל הפרק עם פרוץ הבדיקה המשטרתית. אפשרויות הבריחה האחרות: הביתה או הסרת כתר המנהיג מעל ראשו ביוזמתו אינן נראות ריאליות. המלחמה הפנימית תימשך ומותר להניח שתחריף אם המשטרה תעשה את הבדיקה לחקירה.
3. מנהג מגונה בא למדינה: שירת “התקווה” בפתח משחקי כדורגל וכדורסל מקומיים. מגונה, מפני שהוא מבזה את ההמנון. חלק מהשחקנים אינו שר או שאינו מכיר כלל את המילים. לזרים אין מושג מה זה בכלל. והקהל, חלקו שר, חלקו צורח, חלקו מנופף בכרזות ונע ממקום למקום. איש אינו ניצב ללא נוע, כיאות להמנון וכנהוג באירועים המכבדים את עצמם ואותו.
את ההמנון ראוי לשיר באירועים לאומיים־ממלכתיים. במקרה של אירועי ספורט, רק במשחקי הנבחרת הלאומית. הצילו את כבודו.