דונאלד טראמפ הפסיד השבוע את הברית של הנכד שלו בגלל הלחץ ההולך וגובר בקמפיין הבחירות של המפלגה הרפובליקנית. מניסיון - לא הפסיד הרבה. לא מדובר בטקס הכי אטרקטיבי שיש ליהדות להציע, את זה כבר הבנו מזמן, אבל העניין המרכזי הוא כמובן העבודה שמשחיתה כל חלקה טובה. כולה נשיאות ארצות הברית והאיש כבר מתחיל להבריז מאירועים משפחתיים. מצד שני, לא מופרך להניח שהצד של החתן נשם לרווחה.



כשמתמודדים אחרים נושפים בעורפכם ויש לכם צורך להוכיח את עצמכם ולעצמכם שאחרי שהדפסתם ערימות של כסף אתם גם מסוגלים להנהיג את העולם החופשי - אין פלא שאתם לא מוצאים זמן לראות איך חותכים לנכד שלכם. הבעיה היא שמפה לשם זה גם קורה במקצועות זוטרים יותר. אין לי כוונה לזלזל באף משלח יד כמובן, כל עבודה מכבדת את בעליה וכו' וכו', אבל למה עד 11 בלילה? למה כולנו הפכנו למנהיגי העולם החופשי כשמדובר בשעות עבודה? ואל תענו לי עם תירוצים כמו ״עידן הטלפונים החכמים״, זו אשמתנו כמו שזו אשמתם.



בעוד ההורים מתלוננים על הפער המופרך בין ימי החופשה של התלמידים לבין מספר ימי החופשה מהעבודה המותרים בחוק, פה מחפשים פתרונות. נגיד ההצעה לסוף שבוע ארוך חזרה לאחרונה כמו עוף החול לחיינו, מסרבת להכיר בעובדה שלעולם, אבל לעולם לא תצא לפועל בגרסה הזו שלה.


גם כשמישהו סוף־סוף מכיר בחייו נטולי זמן המשפחה של העובד הממוצע, הפעם מדובר בח״כ אלי כהן מכולנו, הוא מנסה לתקן חור קטן בצינור שהוא בכלל מסננת. בהצעה הנוכחית כל עובד יתבקש להוסיף כ־20 דקות ליום העבודה שלו ובתמורה יקבל יום חופשי בראשון, אחת לחודש. את היום המדובר, כך לפי המחוקק, ניתן יהיה לנצל לסידורים (אבל מי יעבוד ברשויות?), לקניות (באמת הרגשתי חסך ועניין להוציא עוד כסף) וזמן משפחתי (בפקקי תנועה - כולם בחופשה. עכשיו אני סתם צינית).



דיברו על הצעת החוק הזו מספיק, אבל אני מניחה שהחלק שהפריע לי יותר מכל הוא התוספת היומית לשעות העבודה. אין יותר שעות ביממה שבהן נוכל לעבוד. אין. גני הילדים שפועלים עד שבע בערב פורחים. מטפלת ידידותית הפכה להיות מבוקשת יותר ממנקה לבית. הסבים והסבתות קורסים. אפילו לרגשי האשם של ההורים כבר נמאס מהם והם שוקלים לפטר אותם. אנשים הפסיקו לקיים בריתות לא בגלל איזה טרנד היפסטרי כמו שחושבים אלא פשוט משום שאף אחד, כולל הילוד, שכבר צריך לדאוג לפנסיה שלו בשלב הזה - לא יגיע.


ואנחנו לא מתקרבים לניהול קמפיין מפלצתי לנשיאות ארה״ב. אנחנו סתם איבדנו את השפיות.



לא הרבה יודעים זאת, אבל זו הסיבה לכך שהחגים הוארכו באופן לא פרופורציונלי. אם הילדים יתחפשו על בסיס יומי כשבועיים לפני המועד המקורי של פורים - יש סיכוי שנצליח לתפוס אותם לרגע באווירת החג. זה בסך הכל ניסיון לשפר את הסיכויים של ההורה להיות הורה. זו גם הסיבה הגאונית להופעתן של הסופגניות במאפיות מיד אחרי סוכות. סבתא שלי מנקה את התריסים שלושה שבועות לפני הסדר, כך זה היה מאז ומתמיד, אבל לאור המצב אני רואה שגם שאר העולם יישר קו, וההזמנות להרמת הכוסית לכבוד החג נערכות כבר בצאת אדר. למעשה, כבר אין חגים אלא מין רצף של אירועי חגים מעורבבים זה בזה. מה עם קצת שגרה, בני אדם? פלא שאדם מציע את עצמו כמועמד לנשיאות ארצות הברית? הוא בסך הכל מנסה לחמוק מעוד אירוע שבו יצחקו על השיער שלו, יחטטו לו בחייו וישלפו לו בושות מהעבר. רגע... נשמע לי מוכר מדי.



קשה להגיד מה קרה קודם: האם פיתחנו יחסי שנאה־ אהבה מזוכיסטיים עם ארוחות החג עד שנאלצנו להעביד את עצמנו לדעת כדי לתרץ התחמקות, או שהעבודה הפכה לחיינו עד כדי הגמשת לוח החגים באופן שיאפשר לנו לחגוג אותם כראוי? התשובה לא באמת משנה.


אלעד, חבר יקר שלי ואיש עם משמעת ברזל, החליט שהוא מטפל בהתמכרויות שלו אחת אחרי השנייה. ככה, ראש בקיר. בחודש מרץ הוא לא צרך סוכר בכלל. לפני זה הוא הפחית את חמש כוסות הקפה היומיות שלו לשתיים בשבוע. הצעד הבא לדבריו הוא הסלולרי. הצעדים האלה כל כך קיצוניים שזה מופרע לחשוב כמה הם נורמליים. זה גם התהליך שישראל, כמדינה, על מוסדותיה הציבוריים וחברותיה הפרטיות, צריכה לעבור בשוק העבודה. פשוט לשחרר, ״לעזוב״, כמו שחברה שלי אלזה אומרת.



צריך מדיניות ברזל כמו זו שאלעד מנהיג על עצמו, לא לבעלי לב חלש, שתכפה התנתקות מהנייד בכל הקשור לשיחות העבודה אחרי שעות העבודה המוגדרות. משרת הורה צריכה לאפשר להורים להיות עם המשפחה שלהם בלי להתיישב מיד אחרי שעת ההשכבה ולהמשיך לעבוד. שמחות משפחתיות הן ממש כמו אסונות, לא עלינו, במובן שיש לכבד אותן כהכרח לאיש הפרטי שאתם קוראים לו ״שכיר״. גם אם אתה רץ לנשיאות. אבל לא אם אתה עצמאי, אגב. אז אין לך זכות לחיים.