התימני מסיירת מטכ"ל: הלוחם שניסה לכבוש את פריז והובס בישראל

ליד לא מעט מהשמות המופיעים בספר הטלפונים הישן שלי הוספתי ז"ל. זה צובט בלב לעבור על הדפים ולראות שחלק גדול מהאנשים שהיו קרובים, אהובים, משפיעים, נעלמים מנוף חייך, ואלמלא הדפדוף בספר הטלפונים, ייתכן שלעולם לא היית נתקל בשמותיהם עד שגם אתה היית נכנס לרשימת הז"לים - לא בספר טלפונים מרופט שבשימוש בני הדורות הקודמים אלא ברשימה שמופיעה תחת "אנשי קשר" במכשיר הפלצפון המתועב.
 

לפעמים כשאני מחטט בערימות האינסופיות של קלסרים, אלבומים ומעטפות חומות גדולות, אני מוצא בהן אוצר בלום של תמונות ישנות שמציפות בי זיכרונות וסיפורים שאם לא אעלה אותם על הכתב, הם כנראה יישכחו, ייכחדו ואיש לא יידע ואיש לא ישמע, היו כלא היו.
 

בשבת, במסגרת דילול ארון הבגדים הישן לקראת הפסח, מצאתי ארגז ובו כמה מעטפות חומות מאובקות, מלאות בצילומים ישנים בשחור־לבן. הצילום הראשון שקפץ לי לעיניים וריגש אותי היה הצילום של בני "התימני" כהן מחבק ילד בלונדיני כבן 8. קפץ לי פיוז בראש, פלטתי יווווווו ארוך, והזיכרונות שטפו אותי.

בתחילת שנות ה־60 בני כהן הוא אחת הדמויות המוכרות בבוהמה התל אביבית. עובד בהפקות של סרטים כעוזר במאי, כותב לפעמים בשבועון "העולם הזה". בחוגי השמאל אומרים שהוא שתול של השב"כ, בין חבריו "הביטחוניסטים" הוא נחשב לעוף מוזר עם רעיונות מהפכניים שתומך בקומוניזם. הוא חברם של הביטחוניסטים כי היה מראשוני לוחמי סיירת מטכ"ל, שבאותם ימים מעטים ידעו על קיומה ועל פעולותיה.
 

בני יפה התואר, שמזכיר במראהו החיצוני את השחקן המצרי עומר שריף, מתגורר בבית הוריו ברחוב הס במרכז תל אביב. אמו ציונה בשלנית מעולה, מאכילה את חבריו הרבים במיטב המאכלים התימניים, אביו השתקן יושב בצד וכמעט אינו מוציא מילה, ורק ימים רבים מאוחר יותר נודע לי שהיה אחד ה"קילרים" של הלח"י והיה בסוג של הלם קרב אחרי שפוצץ בשנות ה־40 מטען גדול בשוק של יפו שבו היו עשרות נפגעים.
 

בני מרבה להסתובב עם שני חברים, אחד עוזי וינברג רופא מהצנחנים, וחיים הנגבי פעיל מצפן, נכדו של הרב באג'יו מחברון. הם שותים את הקוניאק הזול של אותם ימים "מדיצינל", סוג של משקה רעיל שעליו נאמר שאם שופכים בקבוק מדיצינל בפינות של דירת ארבעה חדרים עשר שנים לא יהיו בדירה ג'וקים. פעמים רבות יצא לי להסתובב עם השלישייה, לא מעט פעמים הסתיים הבילוי בשכרות ובקטטות במועדוני תל אביב. בדרך כלל את המהומה יצר בני, שלא תמיד שלט על פיו והיה אומר לאנשים בפנים מה חשב עליהם.
 

יום אחד נעלם בני מתל אביב, ואחת השמועות אמרה שהוא גר בפריז אצל אשת חברה אמידה, כוכבת טלוויזיה וכתבת בכירה בעיתון צרפתי. שמועה אחרת גרסה שבני עובד במוסד וסיפור הגברת הצרפתייה הוא סיפור כיסוי להיעלמותו מהארץ.
 

באחד מביקוריו השאיר לי מספר טלפון, נסעתי לפריז ב־1967 לראות מה יש לעיר האורות להציע לי. הביקור הראשון שעשיתי היה אצל אשת אחיו של אבא שלי דודה רוזה, עקבותיו של האח נעלמו וכנראה נרצח באחד ממחנות הריכוז. דודה רוזה ושתי בנותיה היו "לקוחות" של המפלצת ד"ר יוזף מנגלה, וממכתביה ידענו שעברה עינויים קשים ומצב בריאותה לא טוב. 
 

אבי שהיה תפרן מסר לי מעטפה ובה 200 דולר שאתן לה. קיוויתי שיהיה לה איזה חדר שבו אוכל להתגורר עד שאמצא משהו כי לא היה לי גרוש על התחת, בטח לא כסף למלון. הגעתי לכתובת שלה, היא גרה ברובע פועלים בדירה קטנטנה ומחניקה, עובדת מהבית בתפירת מעילי עור. היה בדירה ריח לא נעים של עורות. לא ידעתי להחליט אם היא שמחה על בואי. את המעטפה שנתתי לה מאבא לא פתחה בנוכחותי. 
 

היא שתתה הרבה יין אדום זול, לא הפסיקה להשתעל, כמעט לא יכולנו לדבר, יצאו לנו חילופי דברים מעטים, קצת אנגלית קצת יידיש. ביקשתי לישון לילה אחד, וזה היה אחד הלילות הקשים בחיי. היא נשמה בכבדות ויצאו ממנה צפצופים נוראים, מדי פעם הייתה פורצת בצווחה נוראית של כאב. זה היה מפחיד. למחרת נפרדתי ממנה והלכתי לבית קפה "של ישראלים" בשם "סלקט" ברובע מונפרנס וצלצלתי לבני כהן.

ישבתי כמה שעות בקפה "סלקט" בין ציירים, סופרים, פסלים ופילוסופים בגרוש. כולם ישראלים, כולם בתחילת פריצת הקריירה העולמית שלהם, שמעתי אותם מדברים קילומטרים והבנתי שרמת ההישגים שלהם מילימטרים. 
 

בני, מאחר כרוני, התנצל על זה שחיכיתי שעתיים וסיפר לי שהוא עובד על סרט ושהייתה לו פגישה עם איזה במאי בלה בלה בלה. עברנו מ"סלקט" ל"קופול", מסעדת ענק מעבר לכביש שבה יושבים אנשי רוח, שחקנים, אנשי עסקים ברמה קצת יותר גבוהה. 

 

סיפרתי לו על מצוקת הדיור שלי, הוא ניגש לטלפון הציבורי, צלצל ואמר לי שעניין הדיור שלי סגור. יש לו חברה מבוגרת ברחוב מאדאם לא רחוק ממונפרנס, יש לה חדר משרתים בקומת הגג ואוכל לישון בו כמה ימים. אחרי שעה של שיחה הוא ניגש לשולחן שלצדו יושבות שתי נשים לא ממש מצודדות, מספר להן משהו וקורא לי לבוא להצטרף. ככה הכרתי את ליז בתו של שר הבריאות הצרפתי, שמאלנית שנאסרה באשמת שיתוף פעולה עם אנשי מחתרת אלג'יראית נגד שלטון הכיבוש הצרפתי. אחרי כמה כוסות יין הוא הציע לי לישון אצלה עד שאמצא מקום בחדר משרתים בבניין ששייך לה. בני, אלוף הקומבינציות, סידר לי תוך זמן קצר שני חדרים בפריז. זה בני.
 

בימים הבאים נפגשנו ברובע ה־16 של העשירים. בני היה מגיע עם ילד בלונדיני יפהפה, שובב גדול שעשה בלגן בכל מקום שאליו הלכנו. "הוא בן של חברה טובה שעסוקה מאוד, אביו לא בפריז, ואני שומר לה על הילד, בייביסיטר ומאבטח", כך הכרתי את פרדריק, ומאוחר יותר גם את אמא שלו שרצתה להכיר את החבר של בני שמסתובב עם בנה בשעות אחר הצהריים. 
 

היא הייתה אישה יפהפייה, כמו בז'ורנל. בני הראה לי קודם לכן את תמונתה שהתנוססה בראש העמוד של עיתון צרפתי שבו היה לה מדור קבוע. כשבאתי איתו לאכול איתה ועם פרדריק ארוחת ערב התבלבלתי, איזה בית וואי וואי וואי, איזה שולחן, ערוך כמו בסרטים. שני משרתים קיבלו אותנו והושיבו אותנו, הייתי המום. 
 

עשיתי טעות חמורה ופעמיים אחרי שהמשרת הגיש לי אמרתי "מרסי, מסייה", בני הביא לי קטנה ברגל מתחת לשולחן ולחש לי שלא מודים למשרת. מהעצבים הודיתי לו שוב, וזו הייתה הפעם האחרונה שהוזמנתי לאכול בבית של אמא של פרדריק. מה שידעתי רק אחרי הארוחה הוא שהאישה היפהפייה היא אשתו של אחד מגדולי העשירים בעולם - אכלתי בבית אחד מבני משפחת רוטשילד.
 

הרבה דברים מוטרפים עברתי עם בני בפריז, כך למשל הזמין אותנו יום אחד יצחק ג'יבלי (יחידה 101) הקטן למסיבה בביתו. ג'יבלי שירת אז ביחידת האבטחה של השב"כ, הוא התנה את ההזמנה בכך שלא נרצה לאורחים, רובם ככולם אנשי שב"כ ומוסד ששירתו באירופה, את דעתנו המלומדת על הו צ'י מין, מאו צה טונג והמהפכה הקובנית. כמובן שהבטחנו וכמובן שאחרי שדפקנו את הראש, כאקט פרובוקטיבי פרצנו בצעקות קצובות של המפגינים נגד האמריקאים בוויטנאם "הו הו הו צ'י מין", העיפו אותנו באמצע הלילה מהמסיבה.
 

בני שוב הזמין אותי לארוחת ערב חגיגית ב"קופול". ישבנו באזור של העשירים, הוא דיבר בקול רם בצרפתית והזכיר שמות של כוכבי קולנוע כמו אלן דילון, ז'אן פול בלמונדו, סימון סניורה, בריז'יט ברדו, וכל העיניים הופנו אליו, היו כאלו שחשבו שהוא עומר שריף. 
 

הוא נתן לנערה העוברת בין השולחנות ומוכרת סיגריות טיפ גדול בהפגנתיות, והזמין את המנות הכי משובחות. המלצרים ורב המלצרים בראשם פיזזו סביבנו, היינו מפוצצים, ואז בני סימן לאחראי שהוא רוצה חשבון. כשהוא הפנה את הגב אלינו וניגש להכין את החשבון, בני אמר: קום ותתחיל לרוץ... רצתי איתו לנגד העיניים המשתוממות של המסובים במסעדה, ירדנו לתחנת המטרו הקרובה מתנשמים. 
 

בני שאל "נהנית?" והתגלגל מצחוק, "לא נורא בשנה הקרובה לא נלך ל'קופול'", אמר ושאל אם יש לי כמה פרנקים לכרטיס מטרו.
 

החלומות שלו לביים סרט שעליו עבד שנים רבות לא התגשמו. הוא חזר לארץ מאוכזב, שתה המון, רב עם אנשים, התמכר לסמים, הייתה לו נכות באחוזים נמוכים מזמן שירותו הצבאי, אבל מעולם הוא לא סיפר מה קרה. 
 

הוא קיבל זיכיון לתפעול דוכן פיס ולא החזיק מעמד, עבד כנהג מונית ושוב לא החזיק מעמד. באיזה שלב הוא נעלם שוב, ובמקרה נודע לי שהוא מתגורר עם מישהי בראש פינה ושיש לו ילד ממנה. מדי פעם אמרו לי שהוא מידרדר בקטע של הסמים וחייבים לעזור לו. 
 

יום אחד באירוע שעשתה דליה יאירי לכבוד הוצאת ספר במלון "אכדיה" בהרצליה הגיע גם אהוד ברק, שעל פי הסיפורים בני כהן היה זה שקיבל אותו לראשונה כשהגיע לסיירת מטכ"ל. פניתי אליו בבקשה שיעזור לבני, הוא הבטיח להתקשר אליו.
 

בני מת לפני כעשר שנים, הבן שלו בא לפגוש אותי ב"ברבוניה", ביקש לדעת קצת על אבא שלו בשנות ה־60־70, סיפרתי לו. שאלתי אותו אם אהוד ברק צלצל, עזר במשהו, כהן ג'וניור השיב בעיניים עצובות ש"היחיד שהתקשר ועזר היה שבתי שביט".
 

חיפשתי בגוגל אזכור כלשהו לבני כהן. הדבר היחיד שמצאתי היה בכתבה גדולה שעשה אמנון לורד שכותרתה "הצדעה לאברהם ארנן, מייסד סיירת מטכ"ל". בכתבה מספר מי שהיה ראש המוסד שבתי שביט כיצד נבנתה הסיירת בשיטת חבר מביא חבר, "אותי הביא בחורצ'יק תימני, בני כהן, שהכיר אותי מהטירונות בצנחנים, הוא סיפר לאברהם ארנן עלי וכך הגעתי לסיירת מטכ"ל".
 

ביקשתי מחבר שחזק בחיפושים באינטרנט שימצא לי משהו על פרדריק גולדשמיט דה רוטשילד. מתברר שפרדריק השובב גר כיום בבריסל, הוא מיליארדר בסדר גודל עולמי, מפיק סרטים ובעל אחד מאוספי האמנות הגדולים בעולם. מעניין אותי לדעת מה היה עושה אילו היה יודע מה מצבו של בני הבייביסיטר והמאבטח שלו או שגם הוא לא היה טורח להתעסק עם בחור מהעבר שנפל לסמים.

לתוכניתו של נתן זהבי ברדיו ללא הפסקה 103FM