הפטרנליזם הפרוגרסיבי של חברת הכנסת תמר זנדברג עבד השבוע שעות נוספות. בפוסט שפרסמה בדף הפייסבוק שלה ביום ראשון (3.4.2016), היא הביעה זעזוע עמוק מכך שבמכללות פרטיות של דתיים ישנם הפרדה בין גברים ונשים, קוד לבוש והתנהגות של דתיים, וסירוב לקבל תלמידים שאינם עומדים בכללים הדתיים של המוסד.
 

אופיין הייחודי של המכללות הדתיות הפרטיות – שאליהן נרשמים אנשים מרצונם ומתוך בחירה מודעת ומושכלת - אינו מקובל כלל על מי שלפי דבריה תופסת את עצמה כאבירת הנאורות ושליחת הרציונליזם החילוני עלי אדמות. לא ייתכן, לדעת זנדברג, שאנשים מסוימים יתלבשו, יחשבו, ינהגו וידברו באופן השונה ממנה, וברי כי על כולם להתיישר לפי קו חשיבתה האידיאולוגית.
 

כולם - למעט כמובן מיעוטים "מוחלשים" ו"מקופחים", שלשיטתו של חלקים נרחבים ממחנה השמאל, נרמסים על ידי המדינה וזרועותיה הבורגניות והקפיטליסטיות. או אז נדרשים המדינה ואזרחיה לעמוד דום למשמע דרישותיו "הבסיסיות" האוטונומיות של המיעוט ולכבד כל בקשה והפצרה.
 

במקרה דנן, מדובר בציבור הדתי - לא בדיוק כוס התה של זנדברג וחבריה למחנה - וממילא הם רואים אותו כציבור המשתלט כתמנון רב־זרועות על מערכות המדינה והממשל וכמי שמזוהה עם ההתיישבויות והשליטה הישראלית ביהודה ושומרון, שאותם הם תופסים כלא חוקיים ולא מוסריים. כך שלא רק שלא מדובר במיעוט נרמס, כביכול, אלא שלפי זנדברג, מדובר בזרוע הביצועית של "ממשלת הימין המתנחלי־חרדי" המאיימת להפוך את מדינה ישראל הדמוקרטית והנאורה לסעודיה ואיראן. הסיכוי שזנדברג אפוא תיאות לכבד את מרקם החיים של המגזר הדתי אינו קיים.
 

"זה מקרה מובהק של שימוש לרעה בשאיפה הצודקת לפלורליזם, לגיוון ולרב־תרבותיות כדי להצדיק אפליה, הדרה, פגיעה בשוויון והעדפה פסולה של מגזר שגם ככה מופלה לטובה", כותבת זנדברג וחושפת בפנינו את האידיאולוגיה הפוסט־מודרנית שבה היא דוגלת ותומכת, ושממנה ניתן להבין את ההיסטריה והתוקפנות שלה כלפי המגזר הדתי, שמעוניין לשמור על אופיו וחיי קהילתו.
 

על פי אידיאולוגיה זו, פרטיקולריזם - ומכאן משתמע, לאומיות - הוא בהכרח "קיצוני", "מפלה", "מדיר" ו"פוגע בשוויון". אדם או מדינה אינם רשאים לשמור על הייחודיות שלהם (במקרה של מדינת ישראל - ייחוד יהודי), מכיוון שייחודיות מסמלת בקרב הפרוגרסיבים מהשמאל אי שוויון. במצב של ייחודיות יכול אדם להיות כישרוני, עשיר, יצירתי, חרוץ - יותר מאדם אחר. וכאן טמונה הסכנה לחברה, המפתחת פערים ו"מעמדות". במקרה של ייחודיות לאומית, הסכנה אף גדולה יותר, כיוון שלאומיות - ואין זה משנה אם מדובר בלאומיות אזרחית או אתנית - עתידה בהכרח (משום שורשיה המפלים) להיהפך לפאשיזם או משטר לאומני אחר. תפיסתה זו הובילה ומובילה חלקים נרחבים מהשמאל לתמוך ברב־תרבותיות ככלי המטשטש כל זהות אפשרית, במטרה להגיע לשוויון נשגב ונאור, שבו אין לאף אחד יתרון על האחר, לא בין מדינות (ומכאן שאין מדינות) ולא בין אנשים (ומכאן שאין אנשים, אלא עיסה אנושית אחת דביקה ומסורסת). 
 

זו היא, אם כן, הסיבה השורשית הטמונה בהפתעה ובחלחלה שזנדברג וחבריה מגלים לגבי האפשרויות הטריוויאליות והלגיטימיות כל כך, שלפיהן מכללות דתיות ינהגו באורח דתי. הסכנה כביכול העולה ממה שהם רואים ככניעה לאופי הייחודי של המגזר הדתי במכללות פרטיות המיועדות מראש לקהל מהמגזר הפרטי נעוצה אומנם בחשש הפרנואידי והאובססיבי מהפיכתה של מדינת ישראל למדינת הלכה, אך שורשיה עמוקים יותר ונוגעים למתן ביטוי חופשי לזהויות אישיות בפרט וזהויות מדינתיות בכלל, שמקורן ברצון אוטופי ומסוכן לשוויון כללי.