חוק לרון, שנכנס לתוקף לקראת סוף 2009 הוא תוצר של "ועדת לרון", שהוקמה כדי לבחון את שילובם של אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה. זהו למעשה תיקון לחוק הביטוח הלאומי, וכהגדרת הביטוח הלאומי הוא "בא לשפר את התנאים של מקבלי קצבת נכות שיוצאים לעבוד. התיקון בחוק משפר את התנאים של מי שיוצא לעבוד, ואינו פוגע בזכויות של מי שלא עובד".

אז זהו, שלא. החוק היה מהפכני בזמנו ועם מטרה מקסימה: לעודד אנשים עם מוגבלות לצאת לעבודה. אבל שבע שנים אחרי השינוי, ברור לכולם שיש בחוק פגמים רבים ושהוא פוגע במוטיבציה של אנשים עם מוגבלות לצאת לעבוד.

לפני שננתח את החוק, קצת נתונים: לפי סקר שפרסמה לאחרונה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ל־14% מהאוכלוסייה בגיל 20 ומעלה, ול־40% בקרב בני 65 ומעלה, יש מוגבלות תפקודית חמורה כלשהי. בישראל יש עוד 320 אלף ילדים עם צרכים מיוחדים. בסך הכל מדובר על יותר ממיליון אנשים עם מוגבלות בישראל. המון.

הם לא משתלבים בעבודה: 54% מהאנשים עם מוגבלות חמורה בגילאי 54־25 מועסקים, לעומת 81% בשאר האוכלוסייה. המצב חמור הרבה יותר בקרב ערבים עם מוגבלות: רק 31% מהם מועסקים.

המדינה מפסידה הרבה כסף כתוצאה מההדרה שלהם: דוח מבקר המדינה ממאי 2014 קובע כי סך האובדן של המשק כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות הוא חמישה מיליארד שקל.

אז איפה החלק של חוק לרון בבעיה? החוק מתייחס לאנשים עם מוגבלות בחשדנות. אנשים עם מוגבלות נבדקים במסגרתו כל הזמן. אין אמון של "המערכת" בהם. החוק בוחן אנשים עם מוגבלות לפי יכולת ההשתכרות שלהם ומייצר מנגנון של אי כושר השתכרות, במקום להתייחס לנכות עצמה. צריך לנתק את החוק מפרמטרים של אי כושר השתכרות, ולהפריד בין יכולת או אי יכולת השתכרות לבין בעיה רפואית או נכות.

צריך לזכור: לאנשים עם מוגבלות יש הוצאות רבות בשל מצבם הבריאותי, והקצבאות אמורות לכסות את ההוצאות הללו, ולא רק את אי כושר ההשתכרות שלהם. עיוורון, חירשות, שיתוק מוחין, אפילפסיה או מוגבלות נפשית כרוכים בהוצאות רבות על טיפולים, מכשור ותרופות, ולשם כך נדרשת קצבת הנכות. אין לכך קשר לאי יכולת ההשתכרות.

החוק הופך את סוגיית אחוזי הנכות ל"מסחרה". אם יש לי 50% נכות, כדאי לי להרוויח סכום מסוים. אם יש לי 75% נכות, סכום אחר. הוא מנווט את האנשים עם המוגבלות לתפקידים שהשכר בהם נמוך (אלפי שקלים בודדים), כדי שיוכלו ליהנות משני העולמות: קצבה ושכר. תפקידים כאלה הם זוטרים, ומטבע הדברים אינם בכירים ומשמעותיים. כך נוצרת "תקרת זכוכית" לאנשים עם מוגבלות והם לא הופכים ל"סוכני שינוי" בתפקידים בכירים, ומגבילים את עצמם ברמת השכר.

לצערי, ההסברה של החוק גרועה. הלקוחות של החוק הזה - אנשים עם מוגבלות - לא באמת מבינים אותו, ונראה כאילו לגורמים השונים בישראל אין את המודעות לחשיבות של ההסברה הברורה שלו. לכן צריך ליצור חוק פשוט. ברור. נהיר. שכל "לקוח" שלו יבין אותו בקלות ויוכל להחליט לבדו מה הוא רוצה לעשות.

החוק מפלה לרעה את בעלי המשכורות הנמוכות, כי הם מפסידים קצבאות תמורת שכר של כ־9,000 שקל ברוטו, בזמן שמס ההכנסה בשכר כזה נמוך מאוד. מה צריך לעשות? יש להחיל את החוק משכר של 15 אלף שקל ומעלה. משכר גבוה (יחסית). ולעובדים עם מוגבלות שמשתכרים שכר נמוך, להשאיר את הקצבאות בנוסף לשכר.

שבע שנים אחרי שהחוק המהפכני הזה (לזמנו) נחקק, הגיע הזמן להפיק לקחים, ולתקן. וככל שנתקן מוקדם יותר, כך ייטב.

הכותב הוא מייסד דף הפייסבוק "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה

tguvot@maariv.co.il