את רונית אלקבץ צריך וראוי להספיד בלי קלישאות, אולי כי כוחה של כל קלישאה הוא רק להקטין את ממדי האמת. השראה גדולה, שחקנית דגולה וטוטלית, אבדה לקולנוע הישראלי, כל אלה כבר נאמרו וסביר להניח שעוד ייאמרו בהספדים שיגיעו. והם לא מפסיקים להגיע.
 
אבל אלקבץ, בניגוד לאמנים אחרים, לא רק הצהירה על טוטליות, אלא הייתה כזאת גם בעבודתה כשחקנית, כיוצרת וכבמאית, גם כשנאלצה לנטוש אולפן בזעם. אין מה לעשות, הראיון המדובר ההוא בעיצומה של סערת משה איבגי, שבו נטשה אלקבץ את אולפן "שש עם", יושב עכשיו כמו פיל שנכנס בטעות לחדר לא לו. נדחף לה ושלא באשמתה, כאורח לא רצוי, לרשימה האינסופית של הופעות טלוויזיוניות מרשימות. ועכשיו רצה הגורל, והיה זה הראיון האחרון. אי אפשר במקרה זה להימנע משימוש במונח הילדותי אך המתבקש: "זה לא פייר". זה באמת לא פייר, מכל כיוון שלא מביטים על כך.

רונית אלקבץ לפני שנטשה את אולפן "שש עם". צילום מסךרונית אלקבץ לפני שנטשה את אולפן "שש עם". צילום מסך


מעבר להיותה שחקנית מרשימה, דמות מרתקת שהכניסה צבע וחיים לאפרוריות המקומית, אלקבץ הייתה גם יוצרת סרטים מוערכת שבאמתחתה טרילוגיית סרטים שיצרה יחד עם אחיה שלומי אלקבץ, וזכתה כמעט בכל פרס אפשרי בזירה הבינלאומית. אי אפשר להתעלם מכך שהמוות המפתיע והכמעט מסתורי של אלקבץ חופף לדמות האניגמטית והכל כך שונה שלה.
 
לא היה דבר באלקבץ שהיה צפוי או מיינסטרימי. השוו אותה פעם לגרטה גרבו האגדית ולכוכבות קולנוע אלמותיות, אך היא מעולם לא ניסתה להיות מישהי אחרת מלבד היא עצמה. במסתורין הלא משוחק שלה היה טמון סוד הקסם, והנה ההוכחה שהוויה אמיתית, גם השחקנית הטובה בעולם לא תוכל לזייף. והיא זו שחודרת לך לנפש.

השוו אותה לגרטה גרבו. רונית אלקבץ. צילום: ליהיא לפידהשוו אותה לגרטה גרבו. רונית אלקבץ. צילום: ליהיא לפיד

 

דווקא מי שבנוף הישראלי הייתה אמורה להיות שנויה במחלוקת, מכיוון שקשה לחבק פה משהו שאינו מיינסטרים, הפכה במהרה למלכת הקולנוע, ובה בעת לסמל נשי פמיניסטי. יותר מכולן, היא הצליחה לתת את הקול לנשים שקולן לא תמיד זכה להישמע.
 
אי אפשר להגדיר את אלקבץ בשורה אחת ואפילו לא בשתיים. מי שמיהר לכנות אותה דיווה צדק, אך באותה נשימה גם פספס עולם ומלואו. אנשים בודדים מאוד ידעו שהיא חולה, והאמת היא שזה לא מפתיע. בדיוק באותה רוח סערה שבה היא פרצה לעולם התרבות הישראלי, כך היא החליטה לעזוב אותו. מלכה.