לפני החג ישבתי סביב שולחן ארוחת ערב, שאם המאכלים שעליו היו מוצגים באחת מתחרויות הבישול שכובשות את המקומות הראשונים במצעדי הרייטינג אצלנו, התוכנית וכל השפים שבה היו יוצאים לחופשת לימודים.

בין ששת היושבים לשולחן היו גם שחקנים ואנשי תיאטרון בכירים. תוך כדי השיחה עלה גם המאבק התרבותי. "איך הגענו לזה שהמילה אליטה הפכה למילת גנאי?" שאלה בכאב שחקנית, תוך כדי תענוגות החך והחברה הנעימה. לא הייתה לי תשובה. בכל זאת, העליתי את נושא השחקנים שמסרבים להופיע בפני קהל ישראלי מעבר לקו הירוק. "אתם לא מתארים לכם איזה מעשה בלתי אנושי זה", אמרתי, "אין לכם מושג עד כמה נפגעת נערה בת 16 כשהיא שומעת שחקן אומר שהוא לא מוכן להופיע בפניה". לא אשכח את תחושת הפגיעה שצלצלה בקול של מי שאמרה לי זאת.

התשובה ניתנה מפי אחד המסובים, מי שבאמת יודע יותר מכולנו מה קורה בשטח ניהול התיאטרון, תשובה ששימחה אותי: "כמה שחקנים של התיאטראות הגדולים אתה חושב שמסרבים להופיע מעבר לקו הירוק? בקושי ארבעה. מחליפים אותם בשחקן אחר. התיאטרון מופיע בכל מקום". חשבתי שיותר שחקנים נוקטים את העמדה המדירה הזאת.

השחקנית סיפרה אז סיפור מעניין. מדובר בשחקנית מהמוערכות, מושכות הקהל והעסוקות ביותר שיש לתיאטרון שלנו, אבל אנא סלחו לי שאני לא מסגיר שמות. זאת הייתה שיחת ידידים באווירה ידידותית, הכי רחוק מעיתונות או מדיון פומבי. אני לא מזכיר שמות כי אני לא רוצה שידידי יחששו לדבר לידי, וזה גם לא אתי בעיני מבחינה עיתונאית. אני בכל זאת מזכיר פרטים שעלו בשיחה כי בעיני הם בעלי משמעות מעבר לפטפוט קל תוך נעיצת מזלגות, ודברים מסוימים שאמרה אותה שחקנית העלו בי הרהורים שנותרו איתי לאחר שנפרדנו.

היא סיפרה סיפור כזה: "יום אחד אני נוסעת במונית, ונהג המונית אומר לי: 'אני כל כך אוהב אותך, ראיתי אותך בהרבה הצגות. ראיתי אותך בטלוויזיה. את כל כך מוכשרת, את יפה, את נהדרת'. שמחתי והודיתי לו, ואז, לפני שאני יורדת, הוא אמר עוד משהו: 'ואת יודעת למה אני כל כך אוהב אותך? כי את לא מדברת'. לא אהבתי את זה. למה אסור לי לדבר כדי לשמור על אהבת הקהל שלי?".

ניסיתי לנסח עבורה מחדש את דברי הנהג: "את לא צריכה להיפגע. הוא התכוון לומר שהוא מעריך את העובדה שאת נמנעת מלנצל את פרסומך הגדול כשחקנית כדי לומר דברים פוליטיים, דברים שהוא עצמו לא יכול לענות עליהם, כיוון שהוא איננו בעל אותו כוח בתקשורת. זו הייתה כוונתו".

הערב תם בטיול נעים בין סמטאות יפות. אבל הדברים נותרו איתי גם למחרת. הבנתי פתאום שבעצם אני לא יודע, כי לא שאלתי, מה הדברים הפוליטיים שהשחקנית נמנעת מלומר. ההנחה היא שאלה דברים נגד כיבוש ארץ ישראל ומסביב לשאלה הזאת. אבל פתאום עלה בדעתי הרהור פרוע: אולי היא רוצה להצהיר שחייבים להרחיב את ההתנחלויות? מה אני יודע.

טוב, די להיתממות. אני יודע. היא או כל שחקן אחר לא יכולים לדבר בעד הוספת התנחלויות, כי אז, מהר מאוד, הם לא יוכלו עוד לעלות על שום במה לעולם. אנחנו חיים בהנחה הסנטימנטלית שאמן מושתק על ידי ההמונים הנבערים, אבל פחות מזכירים את עובדת החיים המוכרת היטב לכל אמן, והיא שאמן מושתק לא פחות מכך על ידי האמנים האחרים. חג שמח.