משה הלך. הוא כבר לא במקום שהנחנו אותו ואנחנו לא יודעים כבר איפה לחפש. המסע שלנו עם משה התחיל לפני חמש שנים. רק התחתנו וכמתנת יומולדת התחלנו את שביל ישראל. תנו לי לספר לכם משהו - מרץ הוא אחלה עונה שבעולם להתחיל את השביל. הכל פורח בצבעים שעירוניים לא מכירים בכלל, השביל לא מפוצץ באדם ועדיין פוגשים קסם של אנשים בדרך ולמשך פרק הזמן הרלוונטי אתה מרגיש במקום שבו אתה אמור להיות: בטבע.
ידענו שלא נצליח לקחת חופשה מספיק ארוכה כדי להתחיל ולסיים, וכדי לא לחפף לקחנו איתנו את משה - ברווז גומי צהוב וגדול יחסית שרשמנו עליו את שמותינו (גם את שמו כמובן), את תפקידו בעולם ובקשה מכל הלב שלא יזיזו אותו ממקומו. משה נקבר או הוסתר היטב בכל קטע של השביל שסיימנו בידיעה שבפעם הבאה שנגיע הוא יהיה בדיוק במקום שהשארנו אותו. איך הלכת לנו, משה?
החיים נמשכו ומפה לשם הייתי בהריון ואז נולד לנו ילד ואז שוב, והפעם ילדה, ובכל שלב כזה השלמנו עוד קטע ועוד קטע. אני גורמת לזה להישמע כאילו הגענו רחוק, אבל האמת היא שאנחנו צועדי שביל ישראל האטיים בהיסטוריה של המדינה. חמש שנים עברו ואנחנו בדגניה (והתחלנו בצפון, כן?).
שבוע הטיולים הגדול הידוע בכינויו ״חול המועד״ הזכיר לי את הפעם האחרונה שהתראינו. הוא נראה שמח לסיים את העלייה של הארבל על טלטוליה ולהישאר לנוח עד הפעם הבאה מתחת לעמוד שמצאתי בתחנת דלק ליד טבריה. הצטלמנו ונשבענו לשוב ולהיפגש. הכלל בסרטי אימה הוא שדמות שאומרים לה ״נתראה בקרוב״ מוצאת את מותה הטרגי במהרה. כך היה גם עם משה כנראה. 45 דקות חיפשתי אותו כששבנו לזירת הפשע עד שוויתרתי והשארתי את זיכרונו מאחור.
אז כמה זמן עמדתם בתור לסולם ביהודיה? הצלחתם להיכנס לבריכת המשושים? התפעלתם קצת ממכתש רמון? טיפסתם במעלה נחל דרגות? עשיתם משהו? וחשוב מזה - מה לקחתם איתכם לאכול? כי סוגיית האוכל בטיולי פסח אם אתם משומרי הכשרות היא אחת השאלות הקשות שיש.
לפני שבועיים דיברתי עם מדריך טיולים שהפציר בעם ישראל שלא להשתמש בדרכון בחג ולהישאר לטייל בישראל. הוא עצמו לא היה מעולם בחו״ל, מעולם לא הרגיש את הצורך ולכן לקחתי את דבריו בספקנות משהו, אבל הבנתי את התחושה שלו. יש אמריקאים שיכולים כל חייהם להישאר בעיירה הקטנה שלהם באינדיאנפוליס, מכירים כל אבן וכל תלולית ברדיוס של חמישה קילומטר אבל אין להם מושג לאן מובילות האוטוסטרדות בסביבה. בניגוד אליהם, כאן לפעמים יש תחושה שיש משפחות שמכירות את אירופה הקלאסית עוד לפני שנסגרו על איזו עיר צפונית יותר - עכו או חיפה. אנחנו אוהבים לטייל ומאוד אוהבים לבקר בדיוטי פרי בדרך לטיול שלנו. אין בזה שום דבר רע. בחו״ל אתה מרגיש שהטיול שלך טהור יותר, כי קל לך יותר להתנתק. בארץ כולם יודעים שאתה זמין, וכך אתה מוצא את עצמך בסטף בפגישות עבודה טלפוניות. אם חברות הסלולר היו מבינות משהו הן היו משווקות, במיוחד בחגים, חבילות כמו לחו״ל רק בארץ, שבהן אתה נדרש לשלם 22 שקל לדקה על כל שיחה. בואו נראה מי לא יצליח להתנתק אז!
קשה היה לטייל בחול המועד הזה. בכל שנה קשה לטייל בחול המועד, כי אתה מרגיש כמו בסניף של חצי חינם ערב החג - עומד בתור בין עצים ופרחים בניסיון ליהנות מיפי הטבע. אפילו חרדונים אי אפשר לראות עם כמות כזו של אנשים. ובכל זאת כל משפחה צריכה משה.
בפעם הראשונה קברנו אותו צפונית לקריית שמונה וכשחזרנו שלושה חודשים לאחר מכן, מקום מחבואו היה מכוסה בקוצים בגובה שלי. מיותר לציין שזה כאב, אבל משה הוא חבר ולא משאירים חברים בשטח.
בפעם אחרת החליטו לשנות את תוואי כביש 85, בדיוק במקום שהוסתר. לא מצאנו זמן לטייל במשך חודשים, אבל בכל הזדמנות שיצא לנו להגיע לאזור וידאנו שהוא עדיין שם. דווקא בטבריה הוא הלך לנו. אולי פשוט נמאס לו לחכות והוא המשיך בלעדינו.
נשארו עוד יומיים לפני שחוזרים לשגרה. בשבת כבר חצי מאיתנו יהיו עסוקים בהכנת מופלטות, והחצי השני יחפש מי שיזמין אותו לאכול מופלטות. לרוב בכלל לא יהיה כוח לזוז מהספה, וזו בדיוק ההזדמנות לצאת לאיזה טיול האחרון. לכל אחד ישנו החבר הזה שמכיר כל מיני מקומות ״שאף אחד לא מכיר״. בדרך כלל זה איזה מעיין או בריכת קצינים או בור מים שאפשר לחלוק עם מספר יתושים בלתי ניתן לכימות. ״האגם הנעלם״ עאלק. זה הזמן לחדש איתו את הקשרים, כי מפה רק ילך ויהיה חם יותר, צפוף יותר, קשה יותר ובאופן כללי המוטיבציה לזוז לא תעלה. עשו חלק משביל ישראל, אולי תמצאו את משה. תמסרו לו ששביל ישראל לא אותו הדבר בלעדיו.