לקשיי העיכול הרגילים של החג והתחושה המעיקה שלא פשוט להיות יהודי מאז ולעולם, נוספה לנו השבוע האמירה של נשיא ארה"ב, ברק אובמה, שאנו חיים בתקופה הכי שלווה ושקטה בהיסטוריה. איך הבחור הזה יודע להרגיז את הישראלים. מיד קפצו בעיתונים והכינו טור בעד וטור נגד, מאמרי דעה שניתחו נתונים, מספרי הרוגים, גל טרור ופיצוצי התאבדות. מיד בדקו מה היה כאן בשנה שעברה ולפני שנתיים ושלוש, וכל אחד הביע את דעתו על מצבו הנפשי והמנטלי של הבחורצ'יק השחור מהבית הלבן. באמת, גם נאיבי וגם אופטימי חסר תקנה.



גם אצלי התעורר הגן הישראלי הזה. מיד נזכרתי איך הוא השתחווה למלך סעודיה וחטף ממנו סטירה פומבית, איך הוא חתם עם האיראנים, איך הוא נטש את הסורים ואת חוסני מובארק ואיך השפיל את בנימין נתניהו ונגרר איתו למלחמת בוץ טיפשית. נזכרתי גם שהוא לא הראשון שאמר את זה. הסופר הסופרסטאר יובל נח הררי כתב את זה בספר עב הכרס ורב המכר "ההיסטוריה של האנושות". הוא לא סתם אמר את זה. הוא סיפק הסבר מפורט ומנומק לאחר שבדק את מצב האנושות מאז שחר ההיסטוריה, כולל מצבו של ההומוספיאנס והאדם הניאנדרטלי, דרך ימי הביניים ומלחמות העולם, והמסקנה האמפירית והמספרית שהוא הגיע אליה זהה לזו של אובמה: אנחנו חיים בעידן השלו והשקט ביותר של ההיסטוריה האנושית. כלומר: הכי פחות מתים. הכי פחות הרוגים במלחמות, ברצח עם, במחלות ובמגיפות.
 
לפני שאתם נוחרים בבוז - עצרו. קחו נשימה. ספרו עד עשר. חשבו. כך אגב, נמנעות מלחמות. חשבו עלינו, על הישראלים. חיים קשים. הרבה איומים. אויבים עלינו. קמים להשמידנו. הווילה מתפוררת קצת אבל הג'ונגל, ברוך השם, משגשג ופורח. מצד שני, בואו נעשה חשבון קטן: מתי הייתה כאן מלחמה? אהה, צוק איתן זה לא מלחמה, זו מערכה, קטנה, וכך גם מלחמת לבנון השנייה. לא נעים, כואב ומפחיד - אבל לא מלחמה.
 

האמת הפשוטה היא שהפעם האחרונה שבה הישראלים חוו מלחמה של ממש הייתה ב־1982/83, במלחמת לבנון הראשונה. לפני יותר מ־30 שנה. בואו נספור חללים. זה לא פופולרי, אבל עושים זאת בכל שנה ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. מאז קום המדינה נהרגו ונפלו על משמרתה ובפעולות איבה כ־23 אלף בני אדם. כל אחד מהם הוא אובדן של עולם ומלואו, וחור בלב של העם הישראלי. כל סיפור מעורר תחושה של זעם כבוש, החמצה וכאב שמילים לא יכולות לבטא. אבל בראייה היסטורית ארוכת טווח, 23 אלף איש הם בקושי טרנספורט אחד של יהדות הונגריה לאושוויץ בשלהי מלחמת העולם השנייה. זו טיפה בים היהודים שנרצחו במכונה שיטתית.

מחר יהיה טוב, ומחרתיים?

אם ניקח את כל קורבנות הסכסוך הישראלי־ערבי - על פי הערכות גסות נהרגו עוד מאה אלף ערבים בעימותים נגד ישראל. כלומר כל קורבנות הסכסוך -  בה"א הידיעה - הם 125 אלף איש. יודעים כמה נהרגו בסוריה בארבע־חמש שנים? פי שלושה לפחות. וגם הם, יחד עם אפריקה ושאר המזרח התיכון שנקלע לסחרור ערבי אסלאמי טרוריסטי (מר אובמה, אני כן קורא לזה טרור אסלאמי), מגיעים למספרים נוראיים, אבל שאינם מזכירים אפילו שבוע רע שבו השתוללה בפריז המגיפה השחורה. בקיצור, המצב לא משהו, אבל הכי טוב שהיה. אז אובמה צודק, אבל השאלה היא מה הלקח הנלמד מדבריו.

אם אובמה צודק, מה זה אומר לגבי נתניהו? צילום: פלאש 90אם אובמה צודק, מה זה אומר לגבי נתניהו? צילום: פלאש 90

 
כי כאן יש יותר בעיות מאשר הוויכוח הענייני. כישראלים טובים אנחנו לא פראיירים ויודעים שיש אותו מספר של עליות וירידות, ושלכל שבת יש מוצאי שבת ושכל כלב בא יומו. כלומר, היה טוב ויהיה גם מחר, אבל לא בטוח שמחרתיים גם. זה אומר שכשאנחנו אומרים שקשה לנו, זה לא אומר שיהיה יותר קל אלא יותר קשה. אולי. פה נכנסת ההיסטוריה וגם מנהיגות ואחריות חברתית. לקטר וליילל, לבכות ולנהות, להתלונן ולהאשים - זו אחלה ונטילציה לאומית, אבל זו לא תוכנית עבודה. זו השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו ואת מנהיגינו בכל יום ובכל זמן: עכשיו טוב, אולי יהיה גם מחר? איך? על מה חשבתם בדיוק?
 
כי אם אובמה צודק, אז צריך לדעת לשמר את המצב ולשפר אותו. ראש הממשלה בנימין נתניהו למשל, פועל תמיד מתוך החשש שיהיה רע יותר. הוא תמיד רואה שחורות - ובדרך כלל צודק. כל המחקרים הראו שאנשים פסימיים הם המשקיעים המוצלחים ביותר בבורסה. פחד הוא יועץ לא רע לפוליטיקאי ויועץ בינוני למנהיג. כי השאלות שצריכות לעלות כל יום לסדר היום הן פשוטות:

איך יכול להיות שפתרנו את מצוקת המים בישראל, אבל לא טיפלנו בכל ניצולי השואה? 

איך אנחנו מעצמת סייבר אדירה, אבל צעירים לא יכולים לקנות דירה?

איך מצאנו גז שיכול לסדר את כל הצרכים שלנו ל־50 שנה, אך ילדים הולכים לישון רעבים, ויש עדיין עוני, ופער מחפיר?
 
המשימה היא לנצל את התקופה הזאת של שלווה יחסית ושקט מסוים ולהרחיב את מעגל האנשים בעולם שנהנים ממנו - ולא על חשבון אחרים. לא על חשבון העשירים, הבנקאים, השבעים היצרניים, אלא בתכנון עתידי נכון ושוויוני יותר של תשומות העולם. זה אתגר מנהיגותי. לצאת מהמחשבה של משוואת סכום אפס. לכל אדם ישנה יציאת מצרים שלו - והשאלה היא: אחרי שיצאת מעבדות לחירות, מה אתה עושה עם זה? כי עבדות של האחר, גם של האויב, היא אף פעם לא חירות אמיתית.
הכותב הוא הכתב המדיני של חדשות ערוץ 2