הידיעה על כך שהמעבר לעולם חדש ודיגיטלי יעלים עשרות עבודות, גרמה לי לזרום עם הדיגיטציה ולמצוא לעצמי עיסוק חדש. התחלתי להקליט ספרים - לאנשים קפיטליסטים נטולי זמן ששומעים ספר, בזמן הנהיגה, לדוגמה.



ובכן, הספר הראשון שקראתי הוא סיפור קצר של קלמנס מאייר, על בחור שחוזר הביתה אחרי סיבוב עם כלבו החולה, הוא ננעל בחוץ וחושב איך לפתוח את דלת העץ כפולת הכנפיים. אולי יצליח להכניס יד דרך הסדק שנוצר ביניהן, וכאן הוא נכנס לפירוט ארוך מדי יחסית לסיפור קצר, על מבנה הדלת והמנעול שלה, ובינתיים, הכלב תוקע בו מבט מיואש.



ואז הוא חושב להיעזר בשכנים. רק שמדובר בסיפור קצר וגרמני, ובגרמניה אין מצוקת דיור, כך שמרבית הדירות עומדות ריקות. באחד הבניינים השתכנו מספר רוסים, שהוא שומע אותם מדי פעם, בלילות, שואגים וצווחים, ואפילו פעם נשמעה ירייה, שהתלוו אליה גידופים, כאילו לא מספיק לירות באוויר באמצע הלילה, אלא צריך להוסיף שאגות וקללות עסיסיות. ברור שאף אחד לא התקשר למשטרה, וגם הגיבור מעיד על עצמו שצריך להתרחש בחוץ מסע הרג רציני, בשביל לגרום לו להתקשר. וחשבתי שכל חיי אולי התקשרתי פעם אחת למשטרה בגלל שכנים שהרעישו אחרי אחת בלילה, וכבר בזמן שדיברתי עם המוקד, התחרטתי שהתקשרתי - כי אלה שכנים, שאומנם אתה לא רוצה לשמוע אותם עושים קריוקי בלילה, אבל עוד פחות מזה להיתקל בהם במהלך היום, אחרי שהם יודעים שאתה זה שהפסקת להם את עומר אדם באמצע - ולכן באמצע השיחה, ניתקתי. כמובן שלא הצלחתי להירדם אחר כך, כי דמיינתי את המשטרה מגיעה אלי באמצע הלילה לשאול למה ניתקתי את השיחה.



"רגע, אני עוצר את ההקלטה, התבלבלת. 'הוא דחף את כנף־הדלת' זו סמיכות, יש שווא תחת הכ' - תקליט שוב את המשפט האחרון", אמר הטכנאי אחרי שצללתי במחשבות. בקיצור, אל השכנים הרוסים הוא אינו יכול לפנות, כי כבר שלוש בלילה. אה, כן, שכחתי לספר לכם שכל הסיפור קרה בלילה, והכלב כבר ממש עייף, וחולה, והגיבור חושב שאולי לעלי, שהוא מוסלמי אדוק, יהיה מברג. עד לפני שלוש שנים הם היו די קרובים. הבחור היה קופץ לדירתו לא פעם, היו מעשנים נרגילה, שותים תה, מדברים על נשים, והייתה לעלי חברה גרמנייה שבעקבותיו המירה את דתה ל"אמונה האמיתית" והיא סירבה ללחוץ את היד לבחור, כי אלוהים לא רואה את זה בעין יפה, מכיוון שהוא אינו בעלה. אבל הקשר בינו לבין עלי, התרופף, וזה יהיה מוזר פתאום לצלצל אצלו.


בעזרת מטאטא שהוא הביא מהמקלט, הוא הצליח להכניע את הדלת, וב־03:17, אחרי ארבעה עמודים בלבד עם עשרות תיקונים של פסיקים, נקודות וטעויות קלות בעברית, הדלת נפרצה במהלומה, והכלב מתעורר.



בחלק השני, הבחור מספר שמול ביתו ישנה מצבה קטנה עם רעפים אדומים לכלב שלו. בשנה שעברה הוא הרדים אותו. רופא עצר את פעימות לבו.


ביום שלפני ההרדמה הכלב אכל מעט בנגיסות קטנות, כאילו ידע מה עומד לקרות. הרופא הזריק לו חומר הרדמה לאט ובהדרגתיות, ואז שאל את הבחור, עכשיו? הוא אישר, והרופא לקח מזרק עם מחט ארוכה, מישש את צלעותיו, חיפש את הלב והזריק ישר פנימה. הכלב התרומם מעט, כנראה כדי להריח פעם אחרונה את בעליו, הגביה את ראשו לרגע, פתח את הפה, ואז נעשה שליו. היה אפשר לחוש את השנייה שזה קורה, שיניו נגעו באצבעו. והוא איננו.


סיפור קצר ומקסים, אך לדעתי התיאור של מות הכלב מבאס. ספרים חייבים להסתיים באופן אופטימי ומלבב. מה שצריך להיות זה שאחרי שהדלת נפרצה, השכונה הפכה לחזקה ואטרקטיבית, נכנסו אליה דיירים חזקים ועשירים במסגרת פרויקט ג'נטריפיקציה (שאגב, במקום "עילות" שמציעה האקדמיה, אני בעד - "שדרוס", שדרוג+אכלוס), וכולם חיו בשלום ובשופי, כולל הכלב שחי לנצח. אז כן, מי שמאזין לספר, יכול להודות לי, שחסכתי לו את הסיום המקורי והעגום, וכך הוא ינהג לעבודתו באושר.



רגע, יש לי טלפון מהספרייה, הלו? 



לפני החג מבטיחים לנו אושר, חופש וחיים טובים. מסתבר שלא הכל התקיים:


לפני פסח
ראיון חושפני: חושב לרדת מהארץ


תוכנית טלוויזיה מיוחדת לחג


אולי נטוס בחג


ארוחת חג שנייה


עוגת פסח שלא מרגישים את ההבדל



מסתבר ש:
חשב והחליט להישאר


מיוחד כמה שהיא משעממת


גם לאילת זו טיסה


מהשאריות של הראשונה


וגם לא מרגישים שהיא עוגה



דרור רפאל גם ב"רדיו ללא הפסקה" 103FM כל בוקר ב-7:00