הנה ספיח של סיפור יציאת מצרים שסיפרנו בו זה עתה, בחג הפסח, והוא מתקשר לימינו. עניינו הוא כושרו הרטורי של מנהיג והשלכותיו. משה רבנו היה גדול המנהיגים של העם היהודי לדורותיו. אלא שהיה לו, על פי עדותו הוא, פגם כלשהו בדיבור ובשל כך הוא מבקש מה’ לשחרר אותו מהמשימה של הנהגת עם ישראל והוצאתו ממצרים. וכך הוא אומר: “לא איש דברים אנכי... כי כבד פה וכבד לשון אנכי”.

יש מפרשים הנמלטים מייחוס פגם של גמגום או עילגות למשה. הרשב”ם, למשל, מפרש שהבעיה הייתה שבגלל היעדרותו הממושכת ממצרים (לאחר שברח למדין), לא היה בקי בלשון המצרית. אחרים נשארים נאמנים לפשט הפסוק וקובעים שאכן היה מגמגם או “מתעכב בלשונו”. כך או כך, דמוסתנס (גדול נואמי יוון העתיקה) הוא לא היה, ועם השנים התקבעה ה”מסורת” שהיה מגמגם. אלוקים לא שחרר אותו כידוע מהמשימה, אך צירף אליו את אחיו אהרון הרהוט שיהיה לו לפה.

הסיפור הזה מלמד עד כמה רהיטות וכושר דיבור חשובים למנהיג. רטוריקה טובה משפיעה על השומעים, גמגום ועילגות דוחים אותם. דוגמאות לכאן ולכאן מהמנהיגות הישראלית לדורותיה לא חסרות. למשל הרטוריקה המבריקה של בגין והעברית העשירה של שרת מול דלות הביטוי של גולדה והעילגות המסוימת של רבין. אבל הדוגמה הבולטת היא מה שנרשם בהיסטוריה שלנו כ”הגמגום של המדינה” - גמגומו של ראש הממשלה לוי אשכול בנאום ערב מלחמת ששת הימים.



אשכול היה ראש ממשלה טוב. כוחו לא היה בדיבור אלא במעשה. תקלה רטורית שאירעה לו בנאום לאומה בתקופת ההמתנה שקדמה למלחמה ההיא הדביקה לו דימוי של הססן וחששן. ולדור שלא ידע, הנה תקציר הסיפור: תקופת ההמתנה בשבועות שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים הייתה מתוחה מאוד. מצרים ריכזה כוחות בגבול הדרומי וסגרה את מצרי טיראן, ומנגד ישראל גייסה מילואים ונערכה בגבולות. שררה חרדה גדולה בארץ.

אשכול התמהמה בהכרעה אם לפתוח במלחמה יזומה.
ב־28 במאי 1967, כשבוע לפני פרוץ המלחמה, נשא נאום לאומה בשידור חי ברדיו. נוסח הנאום המודפס הועבר זמן קצר לפני השידור לעיונו של השר ישראל גלילי, שהכניס בו שינויים קלים בכתב ידו. במקום שנכתב “קווים להזזת הריכוזים הצבאיים מגבולה הדרומי של ישראל”, תיקן גלילי ל”קווים להסגת הריכוזים הצבאיים”.

אשכול יצא מישיבת ממשלה שבה הוחלט להימנע לפי שעה מפעולה צבאית ומיהר לאולפני הרדיו. לא היה זמן להדפיס מחדש את הנאום עם תיקוני גלילי, ואשכול כנראה גם לא הספיק לקרוא את הטקסט המתוקן. וכך, כשהגיע בשידור לביטוי “להסגת כוחות”, נתקע, התבלבל וגמגם. הוא לא הבין את המילים, ובעוד המיקרופון פתוח פנה לעוזרו עדי יפה שישב מאחור ושאל, כשכל העם שומע: “מה זה להסגת?” רק אז נותק השידור.

הנאום המגומגם הזה השיג את ההפך ממה שקיווה ראש הממשלה. במקום לעודד את האזרחים גרם להורדת המוראל ולהגברת החששות. הוא אף תרם למינוי משה דיין במקומו של אשכול כשר הביטחון ולהקמת ממשלת ליכוד לאומי.

זה אז. והיום יש לנו מנהיג המוכיח בעקביות שרהיטות הדיבור אינה בהכרח רהיטות ההתנהלות.