נדמה שאת הימים הכבדים שבין יום השואה ליום הזיכרון פנינה קנישבך סוחבת לבד על הגב. בלי משפחה. פנינה שרדה את השואה, איבדה בארץ את אחיה היחיד, צביקה מוסברג בתאונת מטוס, את בנה היחיד, מאיר־שלמה (מוקי) בקרב בלבנון ואת בעלה שמואל שנפטר משיברון לב. "אני לא צריכה את הימים האלה כדי לזכור", היא אומרת בגרון חנוק. "אין יום ואין רגע שאני יכולה לשכוח. אני יכולה להיות במקום היפה ביותר, השמח ביותר, אבל בלבי ישנם מוקי וגם אחי צביקה. אלה שני אנשים שלא אשכח כל עוד אני חיה. כי אי אפשר לשכוח".

היא הייתה ילדה קטנה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. הוריה נדדו לגבול רוסיה, שם נשלחו לסיביר. "נכון שנשארנו בחיים ועל כך צריך להודות לרוסים, אבל בסיביר סבלנו מאוד מפגעי הטבע, מקור ומרעב. כבר שם אחי האהוב שמר עלי מכל משמר", מתרגשת קנישבך ושוב מפסיקה כדי לשאוף אוויר ולעצור את הדמעות, כפי שתעשה עוד פעמים רבות במהלך שיחתנו. "כשההורים הלכו לעבוד ולחטוב עצים, הוא עטף אותי בשמיכה שלו. כל פירור שהיה לו הוא נתן לי, והוא בעצמו היה ילד קטן".

בעצם לא הייתה לך ילדות.
"נכון. אני חושבת שהפכתי להיות גננת אחר כך כי אלוהים נתן לי ילדות שנייה, שיכולתי לשחק עם ילדים".

מתי החלטתם לעלות ארצה?
"כשהתבגרנו ושמענו על ישראל, הייתה לנו מטרה אחת, ואחי דיבר עליה כל הזמן - לנסוע לישראל. חזרנו לגרמניה אחרי המלחמה וכבר התחלנו להתאושש. רק שאז באו חיילים מישראל שלימדו אותנו לשיר ולרקוד הורה. הם הקרינו סרטים על קיבוצים, היינו כל כך משולהבים. פעם אחת צביקה ז"ל לקח אותי לאחת הפינות בחדר ואמר לי: 'את רואה את הניירות שאמא ואבינו החורג מחזיקים ביד? הם מתכוונים לעבור לאמריקה. אם את רוצה תיסעי. אני לא נוסע'. אמרתי לו: 'מה פתאום? אני לא אסע בלעדיך'.

"'אם כך', הוא אמר לי, 'בואי נעשה שביתה. לא נאכל ולא נשתה עד שהם ייכנעו'. 'צביקה', אמרתי לו, 'בסיביר לא היה מה לאכול ועכשיו כשיש אתה לא תיתן לי לאכול?'. הוא לימד אותי שככה עושים שביתה, אחרת נצטרך לנסוע. ואת יודעת מה? הם נכנעו. השמידו את הניירות לארה"ב ועלינו לישראל. זו הייתה שמחה גדולה.

"צביקה רצה להיות צבר מיד. להתגייס לצבא. 'אסור שתהיה שואה שנייה', את המילים האלה שלו אני זוכרת עד היום. הייתי מביאה לו ספרים על השואה מהספרייה, הוא היה בולע אותם ואומר: 'אנחנו צריכים לעשות הכל כדי שנהיה חזקים'. כשהוא התגייס, לאמא שלי היה קשה מאוד, אבל אי אפשר היה ללכת נגדו. אותו דבר היה עם מוקי שלי - שניהם היו עם אופי חזק".

צנחן גבוה וחסון

צביקה התקדם בצבא, עד שהכל נגמר ברגע אחד, בי"ט בניסן 1959. "שלחו אותו לתפקיד שהוא לא חזר ממנו", קנישבך עוצרת שוב לאסוף כוח, לא לתת לדמעות לחנוק אותה. "שני בחורים נרצחו ליד מצדה, וביקשו ממנו ללכת ולגלות את העקבות של המרצחים. שלחו לו מטוס פייפר, אבל הטייס הנמיך טוס והם התרסקו בנחל דוד. הוא היה בן 25. חזק. 1.85 מ'. ופתאום הוא נעלם לי. עד היום כשאני רואה צנחן גבוה וחסון, אני רצה לראות את פניו. רגע אחרי שקברנו אותו, בהלוויה, אבי החורג שאל אותי ברכות קרה: 'את זוכרת את השביתה שעשיתם?' הוא לא היה צריך להזכיר לי". אמא של פנינה וצביקה לא התאוששה מהאסון שפקד אותם. מדי בוקר הייתה פוקדת את הקבר כדי לומר בוקר טוב לבנה. עשר שנים אחר כך היא נפטרה.

מוקי שלך היה בעת האסון בן שנתיים. הוא היה מקור לשמחה, לנחמה?
"הוא היה משהו מיוחד. ילד טוב, טוב מדי. כל הזמן חייך ורק רצה לעשות טוב לאחרים. גם אם הוא היה סובל מזה. אם היה לו שיעור חופשי בבית הספר, הוא היה בא לגן שלי ושואל: 'אמא, אני יכול להיות איתך?'. הוא היה יושב עם הילדים ואומר להם, 'תראו איך היא מלמדת'. כשהיה בן 5 הוא עמד בחוץ עם האופניים ואני ישבתי במרפסת. 'אמא', הוא לחש לי כי לא רצה להעיר אף אחד, 'תזרקי לי סמרטוט, אני רוצה לנקות את האופניים'. ככה הוא גדל, גם יפה גם חכם וגם יפה נפש.

"כשמוקי היה הולך איתי לאזכרות של צביקה בבית הקברות, היו שם נשים טריפוליטאיות שקוננו. הוא מאוד לא אהב את זה, זה עשה לו ממש לא טוב. אני הייתי מחבקת אותו ואומרת לו: 'לך החוצה, עוד מעט נבוא'. לימים, כשמוקי נהרג, עמדנו ליד הקבר שלו ושמעתי מרחוק את המקוננות. ניגשתי אליהן וביקשתי שיפסיקו. סיפרתי להן למה והם הפסיקו מיד".

כשמוקי הגיע לגיל גיוס ניסית לשכנע אותו לא להתנדב ליחידה קרבית?
"אומר לך את האמת, הרבה שיחות לא היו לי איתו בעניין הזה, כי מוקי ידע שלא אעמוד בדרכו. ניסיתי בדרך יפה לדבר על לבו, אבל הוא שתק. הייתה לו תכונה אנושית יפה, שהוא לא רצה לפגוע. הוא ידע שאם יגיד לי משהו אפגע. אבל דבר אחד הוא אמר לי ברוב חוכמתו: 'מה שקרה לצביקה אי אפשר להחזיר'".

בליל ה־19 באוגוסט 1980 השתתפה הפלוגה המסייעת של גדוד 890 של הצנחנים במבצע ״מוביל״ בדרום לבנון. מוקי המ"מ היה בראש הכוח. הסגן שלו היה ניר ברקת, אז חייל צעיר בן 20 וכיום ראש עיריית ירושלים. הכוח פוצץ את שני היעדים הראשונים וכשהם התקדמו לקראת המבנה השלישי, מוקי נורה על ידי מחבל ונהרג במקום. הוא נטמן ליד דודו צביקה.

הירושה של מוקי

"כשקברנו את מוקי, בוגי יעלון שהיה המ"פ שלו, תפס אותי ואמר לי 'פנינה, נזכרתי במשהו'. הוא סיפר לי שכשהיה בן 9 הלך עם הוריו לטיול במצדה, ופתאום הם ראו כדור אש בשמיים. זה היה הפייפר שהתפוצץ עם צביקה, והנה מוקי שוכב והדוד שלו לידו".

החברים של מוקי הפכו למשפחה של קנישבך, שמבקרים אותה בקביעות. רק השבוע היה שם ח"כ מוטי יוגב. שר הביטחון מגיע לכל האזכרות, והיא מוזמנת לכל השמחות והאירועים. לא מזמן הוזמנה לחתונה של חייל צעיר, צנחן גם הוא, בן של אחד מהחברים מגדוד 890. המתנה שהביאה לזוג הצעיר הייתה מעטפה עם 890 שקל. "המפקדים והחיילים של מוקי העריצו אותו", היא אומרת. "זו הירושה שהוא השאיר לי עד היום: החברים שלו".

מי שהפך מאז לבן מאומץ כמעט, הוא עזר שמש, הקשר של מוקי. "קוראים לו עזר והוא העזר שלי, ושמש כי הוא השמש שלי", אומרת קנישבך כשהוא מגיע לבקר אותה בבית האבות שבו היא מתגוררת. "אם לא היה לי את הקשר איתו, לא היינו מדברות היום. הוא שומר עלי כמו על אמא שלו. יש לו אמא, שתהיה בריאה. שתי אמהות, ככה הוא אומר, אמא פולנייה ואמא עיראקית".

יוצא לך לחשוב לפעמים על השביתה הילדותית ההיא, ועל האפשרות שהייתה לכם לחיות בחו"ל?
"נסעתי מספר פעמים לחו"ל אבל עוד לפני שנסעתי כבר רציתי לחזור. זה המקום שלנו. כאן אכפת לי ממה שקורה ואם אפשר לעזור לאחרים אני עוזרת. לא מזמן עשיתי בר מצווה לכמה חברים בני 80 מבית האבות, שלא עשו כשהיו צעירים. הבאתי מישהו שילמד אותם את הקריאה והם עלו לתורה. אני מלמדת יידיש. רק שהארץ תשקוט, שייתנו לנו לחיות".

tguvot@maariv.co.il