יוני 2008, בחינות לתיאטרון צה"ל, מרכז המוזיקה ביפו. באודיטוריום הגדול מסודרות בסדר מופתי שתי שורות של כיסאות פלסטיק. באמצע במה קטנה. על הכיסאות יושבים בני ובנות גילי, 18, שהגיעו ממגמות התיאטרון בתיכונים השונים ברחבי הארץ כדי לנסות את מזלם ולהתקבל לתיאטרון או ללהקה בצה"ל. בדף המיונים שנשלח לנו נכתב "יש לבחור מונולוג בן לא יותר מעשר שורות ולהציג אותו בפנינו".
 
גם אני יושבת על כיסא. מביטה בחמשת השופטים הסקרנים, ספק מביימים סקרנות, וממתינה לתורי. בחורה בשיער קצוץ נקראת להציג עכשיו. אני מיד אחריה וכפות ידי כבר מתחילות להזיע. הבחורה מציגה את עצמה בביטחון רב, אני קצת מקנאה בה. היא מספרת כי היא לומדת ב"תלמה ילין", התיכון הגבוה לאמנויות. גם אני רציתי ללמוד שם, אבל כששמעתי מה גובה שכר הלימוד, חשבתי לעצמי שגם התיכון שלי בחולון בכלל לא רע. "את יכולה להתחיל", מורה לה יונתן צ'רצ'י, שחקן מדופלם וחבר בצוות הבוחנים.
 
היא מכחכחת מעט בגרונה, מביטה ליונתן היישר בעיניים ומתחילה לדקלם את דמותה של סלומה מתוך המחזה של אוסקר וויילד. "אה! נישקתי את פיך, יוחנן. נישקתי את פיך. יש טעם מר על שפתיך. האם זהו טעם דם? או אולי זהו טעמה של אהבה. אומרים שלאהבה יש טעם מר. אך של מה זה? של מה זה? את פיך נישקתי, יוחנן". 
 

הארשת הדרמטית על פניה מרשימה את צוות הבוחנים. אחת החברות בו אפילו מוחאת כף וצועקת "בראבו! נפלא! נפלא!". הנבחנת קדה קידה קטנה, שואלת "מתי יהיו תשובות?" ויוצאת מחויכת מן האודיטוריום.
 
"מרסל מוסרי, גשי אל הבמה", מבקש ממני אחד הבוחנים. אני מנסה לפלס את דרכי בין הכיסאות וממלמלת "עד שאגיע אליכם כבר יקראו לי מהבקו"ם". אני שומעת קול צחוק משאר הנבחנים, שברתי מעט מהקרח הבלתי נסבל שהקפיא אותנו שם. 
 
"מאיפה את באה אלינו, מרסל?", שואל יונתן. "אני מחולון, תיכון 'קוגל'". אני משיבה ומסדרת את חולצתי, חולצת בית ספר, שמגיעה עם מכנסי ג'ינס מעט קרועים בשוליהם ונעלי ספורט שהיו לבנות רק בעת קנייתן. "ומה תציגי בפנינו?", הוא ממשיך. "קקי ופיפי", אני משיבה. הנבחנים שוב צוחקים, מניחים כנראה שזו שוב בדיחה. יונתן מביט בהם ואומר "היא לא צוחקת, זה מונולוג של חנוך לוין". הם משתתקים באחת. 
 
"להתחיל?", אני שואלת. "להתחיל, קדימה", עונה לי השופטת שקודם לכן צעקה "בראבו" בהתלהבות ועכשיו נראית כמו אישה שגם אם יאיימו עליה באקדח לא תבקש ממני הדרן.
 
אני מתחילה בלי לכחכח בגרוני ובלי להביט לאף אחד בעיניים, נזכרת באיזה חוג משחק שהייתי בו פעם. המורה אמר לנו אז לדמיין שאנחנו הניצולים היחידים מהתרסקות מטוס. אף אחד לא מביט ואף אחד לא שומע. כך עשיתי.
 
"כשהגענו אלי הביתה רציתי להיפרד, אבל הוא ביקש לעלות לרגע כדי לעשות פיפי. הסכמתי. הוא עשה גם קאקא, יצא מבית הכיסא ואמר 'עשיתי קאקא ופיפי'. נשארנו ערים עד הבוקר. ככה הכרתי את בעלי". 
 
אני מסיימת את המונולוג שכתב הגדול מכל הגדולים. אף אחד לא מוחא כפיים. יונתן מביט בי ולוחש "מצוין מרסל, מצוין". אני אומרת "בהצלחה לכולם" ויוצאת מן האודיטוריום. 
 
מיד אחרי זה מוכרזת הפסקה של עשר דקות. אני מתקדמת לכיוון תחנת האוטובוס, לא חושבת על האודישן אלא על הקו שאני צריכה לקחת כדי לשוב אל בית הספר. פתאום אני שומעת קול מאחור. "מרסל, חכי רגע". זה יונתן. הוא מביט בי כמו אב רחמן ואומר "את טובה, את גדולה, את ענקית, נלחמתי איתם עכשיו בשבילך". 
 
אני מסמיקה. מרגישה נמלול בלחיי ובכל זאת שואלת "נלחמת? עם מי?". 
 
"תסמכי עלי, מרסל, את תגיעי רחוק, אבל תשמרי על עצמך". אני לא מצליחה להבין מה הוא אומר. "מאיזו בחינה?", אני שואלת. יונתן נותן מבט בגופי הגדול, אומר "אל תכעסי, אני הייתי בעדך, עוד ניפגש, אני בטוח" ושב לדרכו.
 
לא התקבלתי לתיאטרון צה"ל.
 
גם לא לגלי צה"ל.
 
על עיתון "במחנה" לא היה מה לדבר. 
 
ולמבחנים ללהקות צה"ל כבר פחדתי לגשת.

מרסל מוסרי חוזרת לימים עברו. צילום: דובר צה"ל
מרסל מוסרי חוזרת לימים עברו. צילום: דובר צה"ל

 
שנה אחרי. אני באמצע בקעת הירדן, לבושה מדי ב' מוכתמים בשמן נשקים. התור בנשקייה ארוך. זה ה־10 בחודש, וכל החיילים במוצב באים אלי ואל המפקד שלי כדי שנבדוק להם את הנשק ונאשר את תקינותו.
 
ביום שבו בישרה מפקדת הטירונות שאני הולכת להיות נשקית, בכיתי מעמקי לבי. שברתי איתה דיסטנס, הפניתי אליה גב ורצתי אל אחת הציליות. החזקתי את הפלאפון הישן שהיה לי וטלפנתי לאמי. "אמא", בכיתי, "הם שמים אותי נשקית, תגידי להם שאני יכולה יותר". 
 
אבל מה כבר יכולה הייתה לומר לי אמי? היא שתקה והקשיבה. 
 
"מרסל", צועק איגור המפקד שלי, "תרשמי מספר נשק". אני לוקחת עט ורושמת, מוסיפה ליד המספר תקין/לא תקין. כשמסיימים באותו המוצב אנחנו נוסעים באביר (רכב שטח גדול, מסיבי ולוהט) ומתחילים לבדוק נשקים במוצב הבא. יום אחרי יום, חודש אחרי חודש, לפעמים משש בבוקר ועד עשר בלילה. 
 
פעם בשבועיים הייתי יוצאת הביתה. אז עוד גרתי עם ההורים. הייתי מניחה את התיק על מפתן הדלת ונשכבת על ספה צרה שתפקדה אז כחדרי הזמני. בימי ראשון בבוקר הייתי עולה על מדי א', לוקחת את הקיטבג הגדול, את הנשק שלי ואת 50 השקלים שאבי היה מניח לי על השולחן בסלון, 50 השקלים שהיו צריכים להחזיק אותי לשבועיים. הוא לא יכול היה יותר, וגם לא ביקשתי. ידעתי להסתדר.
 
שלושה אוטובוסים הייתי לוקחת עד בקעת הירדן. באוזניות, בדרכים, הייתי מאזינה לשירי להקות צבאיות, להקל קצת את הייאוש שבחזרה. יום אחד לא הגיע האוטובוס האחרון, השעה הפכה מאוחרת, ואל הבסיס הגעתי רק בערב. יום אחר כך עליתי למשפט. 
 
לירן לחמי, קצין החימוש של מחנה אריה, שפט אותי. במקום שיאשים אותי הוא, הפכתי אני להיות המאשימה. לכלכתי על הצבא, כמה זה לא הוגן שאישה צריכה לעבוד כמו גבר, כמה שאני יכולה יותר, שאני חכמה מדי כדי להיות חימושניקית, שאף אחד לא מבחין בי, שקשה לי בבית, שאני מרגישה חולה.
 
הדמעות ירדו. לירן שתק והביט בי. כשסוף־סוף סיימתי לדבר, הוא אמר "מחר אבדוק לך אופציות, אל תדאגי". ובכל זאת, קיבלתי ריתוק של עשרה ימים. 
 
שנאתי את הצבא ושנאתי את לירן. ביום שחרורי הבטתי אחורה, אל המחנה הגדול ואל סמל האריה המעטר אותו, והרגשתי איך כל הפטריוטיות שהייתה בי מתמוססת. נשבעתי לא לשוב לשם יותר, גם לא למילואים.
 
לפני שבועיים. אני יושבת בבית וצופה בסרט דוקומנטרי על שחרור ירושלים ב־67'. השריונרים טוענים כי הם אלה שפרצו את שער האריות. הצנחנים מבטלים את הטענות שלהם. פתאום רטט בפלאפון. תיבת ההודעות הפייסבוקית שלי מהבהבת. זו הודעה מלירן. כן, לירן, אותו קצין ששפט אותי ומאז עלה ועלה בדרגות. 
 
"אני עוקב אחרייך וגאה בך, מרסל", חייכתי למקרא ההודעה. "נו, קרא לי כבר למילואים", התיישבתי בספה והתפללתי שייקח אותי ברצינות. "שבוע הבא, מרסל, יום ראשון, שבע בבוקר, תתייצבי בבה"ד 20". 
 
"של חיל חימוש?", אני שואלת. "אנחנו כבר חיל הטכנולוגיה והאחזקה", הוא מבהיר. "פלצנים", כתבתי לו. "תגיעי בזמן, לא לאחר, כהרגלך, יום טוב", לירן סגר עניין באסרטיביות. "כן המפקד", כתבתי לו ונעמדתי מול המראה, בודקת מה השתנה בשמונה השנים שבהן לא לבשתי מדים ולא אחזתי בנשק.
שבוע שעבר. מונית מרצדס מחכה לי מתחת לבית. אני נכנסת אליה. "לאן?", שואל הנהג. "לבה"ד 20", אני מבקשת וצוחקת לעצמי. אני נוסעת במונית לצבא, יש לי ארנק, כרטיס אשראי ובלילה לא ישנתי על ספה צרה. הדרך עוברת בשתיקה ובזיכרונות.
 
"את בדרך?", כותב לי לירן. "אני כבר פה", שיגרתי מסרון חזרה.
 
והנה הוא יוצא משערי הבה"ד. אנחנו מביטים זה לזה בעיניים ומחייכים. אני מעט נבוכה, עד שלירן אומר "טוב, יאללה, יש מדים שמחכים לך".
 
אני מאיצה את ההליכה אחריו, וכל צעד מחזיר אותי שנה אחורה. ברקע חיילות צעירות מקשטות עמדות זיכרון לחיילים שהיו ואינם. ועוד עובד רס"ר תולה דגל ישראל לכבוד יום העצמאות שבפתח ושר איזה שיר עם המילים "עד מתי?". 
 
ואני לא יודעת אם אני שמחה או עצובה. ורק כשאני לבושה במדים ירוקים, מניחה את תיקי על מיטה חורקת, אוספת את שערי בגומייה שחורה ומביטה בראי שעליו נכתב "הדרך הקלה תמיד ממוקשת", אני מבינה כמה התגעגעתי לאהבת הארץ.
 
ואולי, גם קצת, למרסל הקודמת.