דבר ראשון מבררים פרטים כלליים. ככה זה בכל פעם שאתה לוקח טרמפיסט. קוראים לו ד', בן 15, מתגורר בגבעת הבלאדים - כנראה המאחז הקיצוני ביותר בשטחים, אשר משמש מגנט לנערים משולהבי אידיאולוגיה מהולה בהיפראקטיביות ורוח נעורים. במאחז יש רק שני מבוגרים, כל השאר נערים. ויש גם עדר כבשים. מנגד, מה שאין שם זה חשמל וחיבור למים ולביוב. את המים מביאים במכלית מאחד היישובים הסמוכים, וחשמל זה לא משהו שדחוף להשיג. חשמל מביא קדמה, וקדמה מביאה מוצרים משחיתים - טלוויזיות וסמארטפונים ולכן אפשר לוותר עליו. 
 
הנופים שם מרהיבים, והחוקים לא קיימים. אם לא היה גוגל אז אולי היה אפשר לחשוב שמדובר בגרסה היהודית של “ארץ לעולם לא", אבל חיפוש תחת צמד המילים “גבעת הבלאדים" יגלה דברים קשים על המקום ועל יושביו, שיישמעו מחרידים לאוזניים בתוליות. גבעת הבלאדים היא לא “ארץ לעולם לא" והיא גם לא “גבעת חלפון". יש הרבה זעם בגבעה. זעם שרכזי שב"כ בחטיבה היהודית מכירים היטב, אבל הציבור פחות. זעם קדוש.
 

דבר שני, אחרי שאתה והטרמפיסט ביררתם פרטים כלליים, מנסים לצלול לעומק ולהבין מי האדם שקפץ לך לרכב. פחות או יותר היה לי מושג במי מדובר, כי הוא בא איתי מהפגנה סוערת מול היישוב דומא, שאורגנה על ידי הגרעין הקשה של הימין הקיצוני. ואני מרשה לעצמי להגיד ימין קיצוני, משום שבמהלך ההפגנה פגשתי נער גבעות שאמר לי “מי שבא לפה היום אלה הקיצוניים ביותר. מה אתה חושב, ששמאלנים או אפילו ימנים רגילים יבואו להפגנה הזאת?".
כך שידעתי שמדובר במישהו שהוא לא ימני רגיל אלא ימני מתקדם, פרוגרסיבי. אבל לא היה לי מושג עד כמה. לא ידעתי שכל כך מהר אשמע שחייו של ראש הממשלה נמצאים על כוונת כלשהי.

הפגנה מול היישוב דומא. צילום: באדיבות ערוץ 20הפגנה מול היישוב דומא. צילום: באדיבות ערוץ 20

 
זה התחיל בכך שד' הסביר לי שיש לזרז את הפיכת מדינת ישראל מדמוקרטיה למלוכה (“מלכות ישראל") ובכך ליצור קרקע נוחה בשביל ביאת המשיח. 
“ואיך עושים את זה? איך מזרזים?", שאלתי. 
 
“מוצאים דרכים להזיז את מה שמפריע", הוא השיב. 
 
“ומה מפריע?".
 
“השלטון בעיקר".
 
“ומה עם זה שעומד בראש השלטון, ראש הממשלה?", חקרתי. 

“ביבי", אמר ד' בהחלטיות, “הוא הדבר הכי גרוע שקרה לעם ישראל. כי הוא בא בתחפושת של ימני, אבל בעצם הוא הכי שמאלן. הוא כמו שרון. רק נהיה ראש ממשלה והתהפך. הוא הראשון שצריך להוריד".
 
“מה?", נדרכתי.
 
“להוריד מהשלטון".
 
“להוריד באיזה אופן?", ניסיתי להבין יותר, “אתה הרי אפילו עוד לא בגיל שאתה יכול להצביע לכנסת". 
 
“לא", ד' צחק, “גם אם הייתי מעל גיל 18 לא הייתי מצביע לכנסת. גם כי אין לי למי להצביע, אין אף אחד באמת רציני בשום מפלגה, וגם כי אני לא רוצה להיות חלק מהתהליך הדמוקרטי, כי אני לא מאמין בדמוקרטיה".
 
“רגע, אז אם מצד אחד אתה בכלל לא מתכוון להצביע ואתה לא מאמין בדמוקרטיה, ומצד שני אתה חושב שביבי הוא המכשול הכי גדול למלכות ישראל ולכן צריך להוריד אותו מהשלטון, אז איך זה יקרה?".
 
“יש דרכים לגרום לזה לקרות", השיב ד'.
 
“אני לא מבין מה זה אומר בפועל". 
 
“מי שצריך לדעת מה זה אומר, יודע מה זה אומר", הוא הבהיר. “הגאולה תגיע מכאן, מהגבעות, אני מבטיח לך".
 
אחר כך מגיע השלב השלישי, שבו הטרמפיסט יורד מהרכב ואתה מאחל לו דרך צלחה, מגביר את הווליום של הרדיו וממשיך בנסיעה. זה מה שקורה בדרך כלל. אבל כמו שד' אינו טרמפיסט טיפוסי, גם האווירה שהותיר אחריו, לאחר שירד בצומת תפוח, לא הייתה טיפוסית. ד' ירד מהרכב ואני המשכתי לנסוע בדממה מטרידה. 

***
 
את יריית הפתיחה במסע שלי אל השוליים של מדינת ישראל ירו כוחות מג"ב לעבר עשרות הפלסטינים שהתגודדו בכניסה לדומא והחלו להשליך אבנים ולשרוף צמיגים. לא סתם הם החלו להתפרע, זו הייתה התגובה שלהם להפגנת המחאה שהתרחשה בכניסה ליישוב על ידי 40 אנשים שאפשר להגדיר אותם כגרעין הקשה של ההתיישבות.
 
הגעתי להפגנה כאורח של אחד ממארגניה, צבי סוכות, פעיל ימין מיצהר. סוכות הוא דמות מעניינת. הוא בן 24 ונראה בדיוק כמו שהוא אמור להיראות, פאות ארוכות, זקן וכיפה סרוגה גדולה לראשו, אבל הוא לא אומר את הדברים שהוא אמור להגיד. הוא סוג של פילוסוף, פילוסוף התיישבות. מדבר בטון מהורהר ולא ממהר לצאת בהכרזות נחרצות וסטריאוטיפיות שיזכו אותו באנטגוניזם אוטומטי. להפך, הוא נותן הרגשה שהוא מוכן לבחון כל דעה, לא משנה כמה שמאלנית ורחוקה מעולמו היא תהיה. 

צבי סוכות. צילום: באדיבות ערוץ 20צבי סוכות. צילום: באדיבות ערוץ 20

 
נדמה שסוכות הפנים את המציאות הישראלית, שכוללת סלידה גדולה מציבור “ההזויים מהגבעות". צבי הוא ההפך הגמור מד', הנער הזועם והאימפולסיבי. הוא ההפך מכל מי שאפגוש במסע שלי בארץ המאחזים. אין ספק שסוכות הוא המתנחל, המתיישב, או איך שלא תקראו לזה, הכי משוכלל שפגשתי כאן (המסע תועד בווידיאו וישודר בתוכנית שלי “הכל לציטוט" בערוץ 20).
 
מהר מאוד צבי ניגש למיקרופון שמחובר לבידורית ומתחיל לדבר אל הקהל בהפגנה: “לפני כחצי שנה נשרף בית בכפר מאחורינו. הבית הזה היה שייך למשפחת דוואבשה, כולנו מכירים את השם. מאז ועד היום נשרפו עוד כמה בתים בכפר. אנחנו טוענים שהשריפה ההיא הייתה חלק מסכסוך שכנים שיש פה בכפר. ההצתה לא בוצעה על ידי יהודים, מדובר בעלילת דם מודרנית".
 
באותו הרגע מגיע מטח אבנים וצבי נאלץ להפסיק את דבריו. אחרי שאבן חולפת סנטימטרים ספורים מפרצופי, אני ניגש לצבי ומבקש ממנו להסביר לי עוד על מהות ההפגנה. 
 
“בטח, אחי", הוא אומר לי, “זה די פשוט. אנחנו כאן להפגין בשביל חברים שלנו שיושבים כרגע בכלא (שני העצורים בפרשת דומא - עמירם בן אוליאל וקטין). השב"כ תפס אותם, עינה אותם והוציא מהם דברים שהם לא עשו. המשטרה והשב"כ לא רוצים לחקור ולהגיע לאמת. על זה אנחנו מוחים. השב"כ מצא שעיר לעזאזל כדי לרצות את התקשורת ואת דעת הקהל העולמית. מי שמשלם את המחיר זה שני חבר'ה שאם יורשעו, הם יישבו בכלא כל החיים. אנחנו דורשים ועדת חקירה בלתי תלויה שתחקור את האמת בפרשה".
 
בזמן שצבי מדבר אלי, אני מבחין בזווית העין בשני נערים שעולים על גג של מסחרית החונה לצד הכביש ומניפים שלטים שעליהם כתוב “לחשוף את האמת" ו"ועדת חקירה עכשיו". אבל מה שבאמת מעניין זה הכיתוב על החולצות שלהם: “יהודים קונים מיהודים", “יהודים אוהבים יהודים". הניסוח מנומס למדי, מנומס מדי, כי הרי ברור שהכוונה היא שיהודים לא קונים מערבים. 
 
אבל זו רק תחילת הנימה הסוריאליסטית שמשווה להפגנה הזאת לוק של סרט של פליני. אחד המפגינים, בשנות ה–30 לחייו, מחזיק על כתפיו ילד קטן כבן שנתיים. קוראים לו שמוליק פיין, גם הוא תושב יצהר, ומובן שהשאלה הראשונה שאני שואל אותו היא אם הוא לא חושש לחיי הילד. אחרי הכל, לא כל כך סימפתי כאן - רימוני גז, אבנים, צמיגים בוערים.

שמוליק פיין. צילום: באדיבות ערוץ 20שמוליק פיין. צילום: באדיבות ערוץ 20

 
“נכון שעדיף שהילד יהיה עכשיו בגן שעשועים", הוא אומר לי, “אבל חשוב שהוא יבין שאנחנו נלחמים כאן על האמת, שהיא תצא לאור, ושחברים שלנו לא יישבו סתם בכלא. חשוב לי להראות לילד שאנחנו לא שותקים על שקרים".
 
בנקודה זו אשתו, הגב' אלירז פיין, מגיחה מהצד, אוחזת בתינוק ומבהירה ש"אנחנו פה עם שני תינוקות, לא אחד". אני מברר גם איתה מהי עמדתה בנוגע להימצאותם של הילדים במקום. “אנחנו מגדלים פה גיבורים", היא משיבה, “לא נמושות. על ארץ ישראל צריך להילחם, ובגלל זה אנחנו מגדלים גיבורים".

“תגיד", אני פונה לשמוליק, “כשהילד שלך יגדל, עדיין יהיו כל הבלגנים האלה?".
 
“לא", הוא משיב, “אני מאמין שכשהילד שלי יגדל כבר תהיה פה מלכות, יהיה פה בית מקדש, וכבר לא יהיה לנו ממה לפחד. אנחנו נהיה שליטים מוחלטים בארץ".
 
אבל שיא הסוריאליזם עדיין לפני. פתאום מגיעים שני מתנחלים באופניים ומצטרפים להפגנה. הדבר המצחיק הוא שהם חובשים קסדות. אתם מבינים, הם רוכבים לבדם באחד הכבישים הכי מסוכנים בשטחים, כביש שעובר בין הכפרים הערביים הכי מסוכנים שיש, ומצטרפים להפגנה שכוללת אבנים, רימוני גז ועשן מול אחד היישובים הכי עצבניים כיום, אבל העיקר שהם חובשים קסדה. האבסורד חוגג.
 
לאחר כחצי שעה כוחות המשטרה מתחילים לפזר את ההפגנה בטענה שאין אישור לקיים אותה מעבר לזמן הזה. צבי לוקח את המיקרופון ואומר דברים אחרונים: “בחצי השנה האחרונה עינו את חברינו אוהבי ארץ ישראל. הם נמצאים בבידוד ומונעים מהם טלפונים וביקורים ולא נותנים להם טיפולים רפואיים. יש גם עשרות צווי הרחקה מינהליים ומעצרי בית מינהליים שהשב"כ מחלק. הדבר הזה לא יכול לקרות בשום מדינה מתוקנת, בטח לא במדינה שלנו".
 
שנייה לפני שכולם מתקפלים אני מבחין בזוג פיין מכניס את הילדים לאוטו. שמוליק מתמקם בכיסא הנהג, אלירז מתיישבת מאחור עם שני הילדים. “שתהיה נסיעה נעימה", אני אומר, “סעו בזהירות, סיימתם את מכסת הסכנות שלכם להיום".
 
***
 
מההפגנה אני ממשיך עם צבי ליצהר. כמו גבעת הבלאדים, גם יצהר נחשב לחממה של פעילי ימין קיצוני. היישוב ותושביו מקבלים תשומת לב מיוחדת מהשב"כ. ביתו של מאיר אטינגר למשל, נכדו של הרב כהנא ופעיל ימין בולט, נמצא כאן.
 
צבי שואל אם אני זוכר את הילד בן ה–15 שהשב"כ שם במעצר בית מינהלי, שעליו הוא דיבר בהפגנה. אני משיב שכן. “יופי", הוא אומר, “כי אנחנו הולכים אליו עכשיו".
 
צבי מסביר שא' גר ממש בקצה של יצהר, בבית ללא חיבור לחשמל ולמים. מה שהוא לא אמר לי זה שאין ממש דרך לבית שלו. כדי להגיע לשם צריך לעבור מסע כומתה קטן, בין קוצים וסלעים ושיפועים. פוטנציאל גבוה לגמור בבית חולים. 
 
אני מסתכל על צבי שהולך לפני וחושב על ההבדלים העצומים בינינו. הוא מאמין בביאת המשיח, אני מאמין בביאת ה–BDS והסנקציות הכלכליות שיביאו את מדינת ישראל למצב שבו לא תהיה לה ברירה אלא לעשות פניית פרסה כמו שקרה לדרום אפריקה. הוא מאמין בגאולה דרך מלכות ישראל, אני מאמין בגאולה דרך הביבים. אני תוהה אם יש אפשרות לגשר על פער כזה.
 
אבל מבחינות מסוימות, אי אפשר שלא לקנא בחבר'ה כאן על המסירות שלהם למטרה הברורה שהם רואים מול עיניהם. כשאני מסתכל עלי ועל בני דורי שנמצאים בצד השני של הקו הירוק, אני מרגיש שאנחנו דור אבוד בצורה שהיא כבר מזמן לא חיננית. אנחנו משוטטים באקראיות גמורה על ציר הזמן של הקיום שלנו - מחפשים מטרה, לא מוצאים אותה, מחפשים משהו שירגש אותנו, מוצאים דבר כזה וזורקים אותו כשהוא מפסיק לרגש, עוברים הלאה, החיפוש נמשך, חוזרים לשוטט. כאן כל זה לא קורה. כאן כולם יודעים בדיוק מה הם רוצים מעצמם, מאחרים ומחייהם. הייתי מת לקחת רבע מההקרבה שיש כאן לאנשים וליישם אותה בחיי הפרטיים.
 
כשמגיעים לבסוף לבית של א', אנחנו פוגשים בכניסה כמה עזים בדיר מאולתר. אבל ההפתעה האמיתית מגיעה כשאתה נכנס לבית, פוגש את א' ואת אביו ואחיו ומבחין שבסלון יש שטח מגודר שבו מסתובבים אפרוחים. “אין כמו אפרוחים בסלון, זה חשוב", אני אומר ספק לעצמי ספק למארחים שלי.
 
גם א' מציית לאופנת המסרים. הוא לבוש חולצה אפורה כשמלפנים הכיתוב “אויבים לא מפרנסים" ומאחור “מי המחבל הבא?". כשאבא של א' מבחין שאני מתעמק בכיתוב על החולצה, הוא אומר לי “יש בכמה מידות". 
 
אני וא' מתיישבים באחד החדרים. “אז אתה בעצם נמצא כרגע במעצר בית מינהלי", אני אומר.
 
“כן, כרגע מעצר בית מלא. עד עכשיו היה לי במשך חודשיים הרחקה מיו"ש ומעצר בית לילי מינהלי".
 
"וכל זה למה?"
 
“זה מעצר מינהלי אז לא כתוב, הדבר היחיד שכתוב בצו שקיבלתי זה שיש חומר מודיעיני שמראה שאני שותף לפעילות שמסכנת חיי פלסטינים ורכושם. חומר מודיעיני? יש להם רק ניחושים והשערות. הם בעיקר כועסים. פעם אחת הערבים התקרבו כאן לחריש ביצהר, אז ירדו חבר'ה מהיישוב והיו קצת עימותים והבריחו אותם חזרה לכפר שלהם, אז בשב"כ מאוד כעסו וכנראה שהמעצר שלי הוא בתגובה לזה". 
 
"אתה באמת סכנה לפלסטינים?"
 
“כרגע אין הוכחות לזה, אז אי אפשר סתם ככה להעניש אנשים".
 
"האם אי פעם השתתפת בפעילות נגד פלסטינים?"
 
“לא, פעילות לא חוקית לא". 
 
"ומה דעתך באופן כללי על האוכלוסייה הפלסטינית?"
 
“צריך לגרש אותם מהארץ. המדינה צריכה למצוא דרך לעשות את זה".
 
"אתה לא רואה שום אופציה של דו–קיום?"
 
“לא. כתוב בתורה שלא. למשל אומרים שצריך להוריש את הגויים, אם היינו מורישים את הגויים, לא היה את כל הסיבוכים האלה עם הערבים והיינו נפטרים מהפיגועים והכל".
 
"מה זאת אומרת 'להוריש את הגויים'?"
 
“להעיף אותם כאן מהארץ, לא מחייב להרוג אותם. אם צריך להרוג אותם, אם חייבים מיתה מדין תורה - אז נהרוג אותם, אבל אם לא, נוריש אותם, נעיף אותם, הם יכולים ללכת לערב הסעודית, אף אחד לא מפריע להם".

א' בצילום מהגב. צילום: באדיבות ערוץ 20א' בצילום מהגב. צילום: באדיבות ערוץ 20

 
"אין ערבים טובים?"
 
“לא נראה לי. יכול להיות שיש כמה חסידי אומות עולם, אבל גם אם יש דבר כזה ערבי טוב, הוא צריך לקבל את המרות של עם ישראל. כרגע אני לא מכיר דבר כזה".
 
"אם הייתה לך אפשרות לשנות דברים במדינת ישראל, מה הדבר הראשון שהיית עושה?"
 
“משנה את היסודות. דבר ראשון, כל משהו שעושים זה יהיה לפי תורה. ברגע שהכל יתנהל לפי התורה, פתאום כל הבעיות ייפתרו. שורש הבעיה כאן הוא שלא הולכים לפי תורה אלא לפי מוסר אנושי כביכול או כל מיני דברים כאלה".
 
כשאני יוצא מהבית של א' כבר חשוך בחוץ. הדבר היחיד שרואים זה את האורות של הכפר הפלסטיני בורין הסמוך ליצהר. במשך השנים תושבי הכפר הזה ותושבי יצהר נקלעו לשלל עימותים. אני מסתכל אל עבר האורות וחושב שבעוד עשר שנים אחד מהיישובים האלה ייעלם. אין אופציה אחרת. כדי שמשהו יוכל לשרוד במציאות הארץ ישראלית הסבוכה, משהו אחר צריך להיהרס.