כבר ישבתי על כל הכיסאות בבית, השתמשתי בחדר שירותים אחד אבל התקלחתי באחר, הפעלתי את המזגן עד שהסלון קפא ושמתי לי ליגת אלופות בטלוויזיה בדציבלים של מופע רוק.
אם מישהו עוד לא הבין, אני לבד בבית.
אפשר שהקורא הנבון מקמט עתה את מצחו ותוהה מה רבותא מוצא אדם בבדידותו המזהרת? אם כך, ידידי הנבון, אציין רק את שתי אלה: ראשית, אתה מוזמן לפתוח את הפייסבוק ולראות אנשים שמוכנים לשחד כל מוסד חינוכי כדי שיקצר למענם את חופשת הפסח. הם לא אנשים רעים, וודאי לא כאלה שחשודים באי אהבת צאצאיהם, ובכל זאת אם תשאל אותם ברגע זה, הם היו מוכנים לרשום אותם לפנימייה צבאית - ולאו דווקא של צה"ל.
שנית, בפעם האחרונה שבה הייתי לבדי בבית, השנה הייתה כמדומני 1992, וישראל חיכתה לרבין. אפשר שהיא מחכה לו עד היום, רק שהוא כבר לא יבוא - ואולי טוב שכך, כי יש סיכוי שאילו היה נוקש כרגע בדלתי, הייתי מעמעם את האורות, מדומם את הטלוויזיה ועושה כאילו שאני לא בבית: שום משק כנפי היסטוריה לא יפר את בדידותי!
ה"לבד" הזה נחת עלי קצת בהפתעה: הגברת איבדה קולגה אירופי וטסה לכבד את זכרו בטקס האשכבה (הגויים יודעים לעשות כבוד לנפטר, לא כמו אצלנו שישר יורדים עליו עם טוריות). הקטנה (שכבר לא כל כך קטנה) אשפזה את עצמה מרצון בסנטריום של הסבתות שלה בחיפה, מקום שכולו ממתקים, שופינג, סרטים ופינוקים, אחותה הגדולה שבה לקיבוץ הדרומי שלה, אי שם במחוזות הצבע האדום, ואילו אחיהן החליט לחלק את זמנו בין חזרות למתכונת שתתקיים אחרי החג, לבין הכנות למחנה הקיץ של הצופים ולינה אצל החברה שלו.
כך יצא שבבית אחד בתל אביב, שפתאום נראה גדול כפי שלא היה מעולם, נותרו כלבה אחת צעירה ובעליה - שלפתע חש גם הוא צעיר.
הרגעים הראשונים היו מוזרים, יש להודות: קראתי עוד כמה עמודים בביוגרפיה האינסופית שכתב דן לאור על נתן אלתרמן - והנחתי את הספר מידי - תוך החלטה לעבור ל“צריך לצלצל פעמיים", אוסף שירי המשורר. גם כאן לא הצלחתי להתרכז ונטלתי את הנייד. קראתי וכתבתי קצת הגיגים על ההתבהמות סביב חופי הכנרת ועל ספיחי משחק הכדורגל בסכנין, ניסיתי לגרור את טליה (השכנה היפה שלי מימין, זאת שגרה כבר כמה שנים במספר 64), שהעלתה שיר יפה של לנון, לדיון מעמיק על “מעניין איך היה אילו חי היום? מגניב כמו ג'אגר או טרחן כמו ווטרס?", אבל אפילו היא, לרוב פייסבוקאית משקיענית, חתכה אחרי שתי תגובות.
בחוץ רחשה העיר העברית הראשונה, זאת שבה נמכר צ'יזבורגר בלחמנייה מקמח מצה, אבל אני מודה שמאז העברתי את שעות השתייה שלי לאור יום, אני כבר לא כל כך יודע לאן הולכים אחרי שיורד החושך.
תבעתי את עלבונותי: הקפאתי את הסלון לרמה של חווה לגידול פינגווינים ונתתי לאבי מלר באולפן ליגת האלופות תהודת הצטיינות - בלי לשמוע “קפוא לי, אני הולכת לישון" או “אבא, תעביר, אני רוצה לראות תחזית". ככה מרגיש מלר, סליחה - מלך! וביומיים הקרובים אני מלך - גם אם הנתינה היחידה בממלכתי היא כלבה מעורבת כבת שנה שמייחלת כרגע שלבית יפרוץ סן ברנרד מגודל ויציל אותה מהצינה. מילה מוזרה צינה - וגם אשתו של מאיר דיזנגוף! אכן אפילו האסוציאציות משתכללות כשאתה לבד.
השעתיים הראשונות, כמו שהבנתם, היו קצת מבולבלות: התקשרתי לגדולה כדי לשאול למה היא לא מתקשרת להגיד שהגיעה בשלום, רק כדי להיזכר שבמו אצבעותי הקלדתי לה תשובה על וואטסאפ ששלחה לפני שעה, שבו היא מאשרת שאכן הגיעה בשלום. ניסיתי להסביר בפעם האלף לגולש מיתמם מדוע הנפת דגל ישראל ביציע האורחים בסכנין היא פרובוקציה לשמה ופתחתי כשלוש פעמים את המקרר, גם כדי להתחמם מעט, אבל בעיקר כדי לגלות שקצת קשה לי להחליט מה בא לי לאכול.
ואז, כבמטה קסם, נחתה עלי שלווה גדולה. התזזיתיות פינתה את מקומה לרביצה בטלה על הספה, דוחה אפילו את הקימה לפיפי (אני לא זוכר אם ציינתי זאת מקודם, אבל הפעלתי את המזגן), אפילו את השלטוט בין ערוצי הטלוויזיה - הפעילות הספורטיבית האהובה עלי. הכלבה רטנה מדי פעם על קולגה רעשני שחלף ברחוב, אבל למעט חצאי נביחות, השתרר לו שקט נדיר בבית.
הקצתי ב–01:30. הטלוויזיה עדיין ריצדה מולי, ויש מצב שסבלתי מהיפותרמיה קלה. ברגליים כושלות דידיתי לחדר השינה ונרדמתי בתנוחה הכי קינקית שיכולתי להעלות על הדעת: באלכסון.
“הנה אתה, גבר", לחשתי לעצמי לפני שעצמתי עיניים. בחיי שהתגעגעתי.