לאחרונה אנו חוזים בשיח פופוליסטי הגובר על שיקולים רציונליים ומוליד עודף רגולציה ודברי חקיקה נחפזים. מדינת ישראל נראית כפותה בחבלים, שמונעים ממנה לפרוץ קדימה בתחומים רבים. חבלים אלה הם מתוצרת עצמית שאינה גזירת גורל. אחד הגורמים למצב שנוצר הוא אובדן ערכי יסוד. 

ניתן לומר שערכי היסוד סבים סביב שני צירים: ציר היחיד, הנשען על עקרונות ליברליים, וציר הקבוצה הנשען על עקרונות קולקטיביים. 
 

הליברליזם, שהתפתח כרעיון פילוסופי, פוליטי וכלכלי באירופה ובארה"ב, עבר גלגולים רבים והוליד זרמים שונים כגון ליברליזם קלאסי, סוציאלי, הומני, שמרני וניאו־ליברליזם. בקליפת אגוז, הוא מבוסס על השקפה אינדיבידואליסטית, שרואה את תכלית המדינה לאפשר לאדם לחפש את אושרו. הגישה הליברלית מבוססת על כיבוד זכויותיו הטבעיות של האדם לחיים, לחירות, לרכוש, לחופש חוזים והתאגדות ולשוויון בפני החוק. המשטרים הליברליים מאופיינים בסובלנות ופלורליזם ובממשל חוקתי. הליברליזם ההומני מדגיש, באופן מיוחד, את כבודו של כל אדם ואת זכותו ליחס אנושי. 
 
לעומתו, הקולקטיביזם מבוסס על תלות הדדית בין אנשים ועל חשיבותה של הלכידות החברתית. הרעיונות הקולקטיביסטיים עברו אף הם גלגולים רבים - קומוניזם, פאשיזם, סוציאליזם וקהילתיות. רעיון זה מעדיף את חשיבות הקולקטיב על פני היחיד. בשנות ה־70 של המאה שעברה התפתח בארה"ב זרם פילוסופי של הקהילתנים, אשר מדגיש את חשיבות הקהילה (המקומית או הלאומית) ואת היות האדם יצור חברתי ולא פרט בודד. 
 
למרות הביקורת על השוק החופשי, יש לזכור שמאז חשיפת המשק הישראלי לתחרות בשנות ה־90, התוצר הלאומי צמח בכ–75% (2015). רמת החיים עלתה אף היא באופן משמעותי. לדוגמה, הצמיחה במספר המכוניות לנפש, או טיסות לחו"ל שהפכו עניין שווה לכל נפש כמעט. רמת האבטלה ירדה מהותית, עודף החשבון השוטף עלה ויחס החוב־תוצר ירד. עם זאת, נותרו בעיות משמעותיות כגון יוקר המחיה, דיור לצעירים והתרחבות הפערים בחברה; עוד רבה הדרך. 
 
# # #
 
מהי הדרך הראויה לנו הישראלים? הגישה הליברלית התחזקה בישראל בהיבט הכלכלי ונשחקה בהיבטים אחרים. המחאה החברתית חיזקה את הגישה הקולקטיביסטית ואת הדרישה לצמצום פערים כלכליים וחברתיים, וטוב שכך; אך במקום לתקן את הדרוש, נוצר בלבול מושגים ובעקבותיו טעויות וכשלים.
ישראל ממשיכה להימצא תחת איומים רבים, אזוריים ואחרים. האתגרים העומדים בפנינו דורשים טיפוח משולב של היסודות הליברליים המדגישים את חשיבות היחיד בהמצאה, בייזום, בחדשנות ובמצוינות, ושל היסודות השיתופיים המדגישים את חשיבות הקהילה, את הערבות ההדדית ואת השאיפה לצמצום פערים באופן שייצור לכידות חברתית וחוסן ברמה הלאומית. 
 
קיימות גישות ליברליות מתונות שהתפתחו בארה"ב, ומשלבות עקרונות התומכים במרכזיותו של היחיד, בלי לנטוש את החלשים לצד הדרך. מייצג של גישה זו הוא הפילוסוף ג'ון רולס, שקבע שניתן לאפשר ליחידים לממש את עצמם לאור תרומתם לחברה בכללותה, אך כל זה מותנה בתפיסת הצדק כהוגנות. תפיסה זו מבוססת על שני עקרונות: עקרון החירות - לפיו כל אדם פועל למען עצמו, כל עוד זה לא פוגע בזכותו של האחר; ועקרון ההפרשיות - לפיו הבדלים תרבותיים וכלכליים הם צודקים והוגנים, רק כאשר הם מניבים יתרונות מפצים לכולם ובמיוחד לחלשים בחברה. גישה זו קרויה ליברליזם של רווחה. 
 
הדגיש את ביטוי המחשבה הליברלית, זאב ז'בוטינסקי. הדגיש את ביטוי המחשבה הליברלית, זאב ז'בוטינסקי.

 
גם בדברי זאב ז'בוטינסקי קיים ביטוי לגישת ליברליזם של רווחה ברעיון חמש המ"מים (מזון, מעון, מרפא, מלבוש, מורה), שמהווים צורכי יסוד של כל אדם במדינה. ליברליזם הומני הוא ההפך מליברליזם של לסה פר (המחזק את החזקים ואדיש לחלשים). הליברליזם ההומני מחייב התייחסות אנושית לכל הפרטים בחברה ושמירה על כבוד האדם. עלינו לזכור שמדינות שאימצו את רעיון כלכלת השוק המשולבת בגלובליזציה, השיגו שיעורי צמיחה כלכלית גבוהים יותר. 
 
הואיל ואידיאולוגיות משתנות מעת לעת, אני סבור שאין להפוך זרם פילוסופי או רעיוני זה או אחר לדת חדשה. במקרה זה עדיפה הגישה הפתוחה והפלורליסטית. יש לבחון רעיונות מגוונים ולאמץ גישה פרגמטית בהירה, אך זהירה. גישה שתכיל מגוון רעיונות מזרמים שונים שיתאימו למטרות הראויות ולנסיבות הקיימות. נקודת האיזון בין הרעיונות השונים תשתנה לפי הצורך, תוך דיון ציבורי. אני סבור שניתן לשלב בין שתי הגישות תוך כך שהגישה הליברלית תודגש במישור הכלכלי, והגישה השיתופית תודגש במישור הקהילתי־חברתי. 
 
לאחרונה אנו עדים לפגיעה בעקרונות הליברליים שעל בסיסם צמחה הרווחה הכלכלית ברבע המאה האחרונה. פגיעה זאת נובעת מאי הבנה ומושפעת מגל הפופוליזם, המתבטא בחקיקה אנטי־ליברלית בתחומי זכויות הפרט, התייחסות לאחר, חופש הביטוי וכן בזירה הכלכלית.
 
בתחום הכלכלי, חוקק לאחרונה חוק הגבלת שכר הבכירים במגזר הפיננסי. חוק זה יכול לשמש דוגמה להליכי חקיקה חפוזים, לא מקצועיים ובעיקר פופוליסטיים. הליך החקיקה הנאות נרמס ברגל גסה על ידי המחוקקים שפזלו לתשואות ההמון והתקשורת. ניתן להבין את הדרישה לריסון שכר, ואני מסכים לה בעיקרון, אבל הדרך והשיטה שננקטו שגויות. 
 
לדעתי, יש לעצור את התופעה של פגיעה בעקרונות ליברליים, ולדרוש מהמחוקקים לכבד את הליך החקיקה הנאות ואת העקרונות הליברליים של השוק החופשי, יוזמה חופשית והגנה על הקניין. יש להגביל את התערבות הרשויות רק למקרה שיש כשל שוק ברור או מטרה חברתית או פוליטית לגיטימית. יש לוודא שגם קיומו של כשל שוק לא יאפשר למחוקק או לרשות המבצעת להתערב מעבר למידה הדרושה. בכל מקרה פעולת הרשויות צריכה להתבצע לאחר דיון ציבורי ממצה ותוך הקפדה על הליך חקיקה תקין או התערבות נאותה ומידתית.

# # #
 
המגזר העסקי חייב להתעורר. הוא הוצא מהמשוואה הלאומית והפך לכמעט בלתי לגיטימי. המגזר הופך להיות יעד להתקפות ופגיעות על ידי רשויות המדינה ועל ידי חלק מהתקשורת. המגזר העסקי חייב להתארגן ולהשפיע, וזאת על מנת לאפשר לו לתפקד ביעילות ולהעצים את העושר הלאומי. עלינו לזכור שהמגזר העסקי מייצר מקומות עבודה וחדשנות. אין ספק שעליו להיות קשוב לציבור, לארגונים החברתיים, לכנסת ולרשויות, ולהיות בשיח מתמיד עמם; אך במקביל עליו להיאבק על עקרונות, ערכים ואינטרסים לגיטימיים. אלו הצעדים שהמגזר צריך לנקוט:

1. קידום עקרונות ליברלים־הומניים בכל המישורים.

2. קידום כלכלה חופשית על בסיס עקרונות ליברליים־הומניים, תוך דאגה אמיתית לחלשים וקידומם.

3. העלאת קרנו של היזם והמנהל, אשר ביחד עם העובדים מהווים מנוע כלכלי.

4. עידוד צמצום הפערים החברתיים והכלכליים בלי לפגוע במצוינות ובהישגיות.

5. דרישה אולטימטיבית מהממשלה וניהול מאבק ציבורי ביחס לנושאים הבאים:
א. התערבות (חקיקתית או רגולטורית) רק בעת קיומו של כשל שוק מהותי או לצורך קידום הכלכלה בישראל.
ב. התערבות מידתית בפעילות היזם והשוק (תוך העדפת הדרך של תמריץ על פני סנקציה).
ג. יציבות וודאות חקיקתית ורגולטורית. על הרגולטורים לפעול על פי תוכנית ארוכת טווח ומובנית הכוללת יעדים ברורים ובדוקים. 
ד. הגדלה מסיבית של ההשקעה בתשתיות הלאומיות בכל התחומים.
ה. התייעלות הגופים הציבוריים, השירות הציבורי ועבודת הממשלה, תוך שמירה על המשך האחריות הממשלתית לתחומים השונים, לרבות רווחה.
ו. קביעה וניהול של תקציב אחראי על ידי הממשלה.
ז. יצירה מתמדת של תנאים טובים לפיתוח עסקים בישראל ותחרותיותה בכלכלה העולמית.
ח. דאגה להכשרות לעובדים ולהסבות מקצועיות והעלאת הפריון.

6. לחזור ולהשקיע בישראל, כי אין לנו ארץ אחרת. 

7. קיום שיח מתמיד עם הרשות המבצעת והמחוקקת, עם הציבור ועם הארגונים החברתיים.

8. תמיכה בגישה הקולקטיביסטית בזירות הרלוונטיות, כגון הקהילה הגיאוגרפית והעל־גיאוגרפית שנועדו ליצור הון חברתי וחוסן לאומי.