בוקר אחרי פיגוע ירי שבו ערבים ירו על אוטובוס בכפר תקוע הערבית, יצאו גני תקוע לשמוע קונצרט של התזמורת האנדלוסית במערב גוש עציון. למי שלא נוסע בכבישי הגוש תדיר, אבהיר: הדרך עוברת בתוך הכפר. אין דרך אחרת. בדרך הזאת נוסע מי שרוצה לעשות קניות ברמי לוי או לסדר משהו במועצה האזורית, כאן נוסע מי שגר במזרח הגוש ורוצה לעבוד במתנ”ס או בעסקים שבצומת גוש עציון. זה הכביש היחיד המוביל מכאן לשם, וכל יום הוא מותקף באבנים. במוצאי שבת המחבלים כבר לא הסתפקו באבנים או בבקבוקי תבערה, הם התחילו לירות.
כל ילדי תקוע, מגיל שלוש עד שש, מילאו אוטובוסים והיו שמחים ונרגשים מאוד. נדמה שהקונצרט פחות עניין אותם, יותר הנסיעה באוטובוס. לעומתם, חלק מהאמהות היו היסטריות והיו כאלו ששלחו את ילדיהן בלב חצוי.
יצאנו לדרך מלווים בג’יפים צבאיים. הרגשתי כאילו אנחנו פותחים ציר בלבנון. האוטובוסים כולם ממוגני ירי, הנהג חמוש וכן ההורה המלווה, וצבא הגנה לישראל שלח את נציגיו הגיבורים ביותר לעמוד בצמתים בדרך ולהקנות מה שנקרא בצבא: “ביטחון ותחושת ביטחון”.
ושיירת אוטובוסים מלאי ילדים נרגשים עוברת בין בתי הכפר הערבי, והם שרים שירים חמודים ואני לא מרגישה ביטחון ולא תחושת ביטחון. אני מרגישה מחנק מהמיגון ומהכובד של הרכב המשוריין, ומאוד לא טוב לי לראות כל כך הרבה חיילים, כי אני יודעת שהם שם כי יש ערבים שרוצים לרצוח אותי ואת הילדים שלי, ואני רק מודה לאל שאמש מחבל ירה על אוטובוס בכפר הזה, אחרת לא היה לנו ג’יפ ליווי ולא היו לנו חיילים בדרך. ועוד אני יודעת, שבשבוע הבא ג’יפים של צה”ל כבר לא ילוו ילדים לקונצרט, כי האמהות יירגעו ויהיו דברים חשובים יותר לעשות. ככה זה.
הדרך מתפתלת ואני חושבת, מה יהיה עכשיו, כששר הביטחון שלנו הוא בעצם שכן, וגר בגבעה ממול, בנוקדים. והבנתי שכלום, במקרה הטוב. שהמצב ימשיך כשהיה, כי הצהרות לחוד ומעשים לחוד. אביגדור ליברמן הוא איש שמאוד מחובר לעם, ולמה שיביא לו קולות. אם הסקרים אומרים לו שטוב לו להצטייר ימני – הוא הסמן הימני מכולם. אבל השכן שלי כבר הצהיר שהוא יהיה הראשון לעזוב את ביתו אם יהיה סיכוי למדינה פלסטינית, אז ממנו לא תבוא הישועה. כל שנותר לי לקוות הוא שההתבטאויות מהימין האידיאולוגי שטוענות, כמוני, שהמינוי הזה אינו סיבה למסיבה אלא סיבה לדאגה, ירגיזו את השר הנכנס כל כך, עד שהוא ירצה להוכיח לנו ההפך. שהוא דווקא כן ימין אידיאולוגי ולא אופורטוניסט כפי שאומרים עליו. הלוואי.
אבל בינתיים אנחנו כאן, אחרי הקונצרט היפה, בחזרה ברחבת המכולת של תקוע, לילדים יש קרטיב ביד והם עייפים ומרוצים, כמו שתמיד ילדים אחרי טיול, והאמהות נושמות לרווחה, וככה זה.