לראש הממשלה השלישי של ישראל, לוי אשכול, שהצטיין בסיפור בדיחות ביידיש, מיוחסת האמרה שהשוותה את ישראל ל"שמשון הנעבך", שמשון החלש, העני והפתטי. הביטוי הזה הוא כמובן סתירה מובנית של הסיפור על הגיבור התנ"כי הגדול ביותר. נזכרתי במטאפורה של אשכול השבוע, כשהאזנתי לנאומים חוצבי הלהבות של שרים, חברי כנסת ושגרירי ונציגי ישראל בארה"ב, כמו גם למנהיגים של ארגונים יהודיים, במהלך הכינוס של ועידת הג'רוזלם פוסט בניו יורק. הם שרטטו תמונה מאוד מדכאת ומפחידה של האיומים האמיתיים והמדומיינים שבפניהם ניצבת ישראל. קריאות "געוואלד" ריחפו בחלל אולם הדיונים, האשמות הנוגעות לאנטישמיות הוטחו כלפי כל העולם ואשתו, והקבוצות והארגונים שמבקשים להחרים את ישראל הועלו לדרגה של מפלצת־על אימתנית. כמובן, גם איומי הטרור על ישראל צוירו כאימה של ממש.

ולכן היה מרענן לשמוע את אפרים הלוי, ראש המוסד לשעבר, במאמציו להוריד את הקהל לקרקע המציאות. את ישראל, אמר הלוי במהלך הדיון המעניין בפאנל "הטרור המוסלמי בעולם", לא ניתן להשמיד. אין נגדה איומים קיומיים, הוא הוסיף, וחזר על קריאתו זה שנים, כי יש לקיים דו־שיח ומו"מ עם חמאס. כמו כן אמר שלא יהיה מופתע אם דווקא שר הביטחון החדש, אביגדור ליברמן, זה שקרא השכם והערב כאופוזיציונר לוהט למוטט את חמאס, יעשה זאת. הלוי גם לא היסס לתקן דובר אחר, העסקן היהודי הוותיק מלקולם הונליין, מנכ"ל ועידת הנשיאים של הארגונים היהודיים. כשהונליין טען שחמאס ממומן על ידי איראן ומקבל ממנה נשק, הסביר לו הלוי כי זה היה בעבר וכיום יש קרע בין שני הצדדים. 
 

הוריד את השיח למציאות, אפרים הלוי. צילום: מרק ישראל סלםהוריד את השיח למציאות, אפרים הלוי. צילום: מרק ישראל סלם

 

הקהל, שניתן להגדירו כימין היהודי, מחא כפיים בהתלהבות לדברי השרים והזדהה עם המסרים שלהם. הוא לא אהב את מה ששמע מהלוי, אך לא יכול היה להתעלם מהעובדה שמדובר בראש המוסד לשעבר, שיודע על מה הוא מדבר ומכיר היטב את המציאות המשתנה של המזרח התיכון.
 

בניגוד לפוליטיקה, שבה ניתן להעניק משמעויות ופרשנויות שונות למהלכים אלה או אחרים משום שהכל בעיני המתבונן, בנושאי ביטחון העובדות לרוב ברורות, וקשה להתווכח איתן. 


# # #
 

וזו תמונת המציאות: בכל חמשת גבולותיה של ישראל שורר שקט. בגבול לבנון, שבו יציינו בקרוב עשר שנים למלחמת לבנון השנייה, חיזבאללה מורתע. המלחמה עדיין צרובה קשה בתודעתו והוא אינו מעוניין בעימות חדש. וחיזבאללה מהווה כיום את האיום הצבאי הגדול ביותר על ישראל. 
 

הארגון השיעי הלבנוני צבר מאז אותה מלחמה מצבורי ענק של רקטות וטילים לטווחים שונים - יותר מ־100 אלף. מאות מהם מגיעים לטווח של יותר מ־250 ק"מ. וחלקם מדויקים יותר עם ראשי חץ קרביים, שיכולים לשאת מאות קילוגרמים של חומר נפץ. למעשה, כל נקודה בישראל, בוודאי אתרים אסטרטגיים כמו תחנות כוח, הכור הגרעיני בדימונה, נתב"ג, מתקני תעשייה, בסיסי צה"ל ושדות תעופה צבאיים - מטווחים. לארגון גם טילי חוף (יבשה־ים), ראשיתן של טייסות כלי טיס בלתי מאוישים וכן של מערכות הגנה אוויריות. גם יכולת המודיעין ולוחמת הסייבר שלו משתפרת. 
 

חיזבאללה, שכבר הפך לצבא של ממש, כמעט שילש את כוחו מאז 2006 ומונה יותר מ־40 אלף חיילים, יותר ממחציתם אנשי מילואים. המלחמה בסוריה אומנם כותשת אותו - 1,500 מלוחמיו נהרגו וכ־5,000 נפצעו, אך גם מעניקה לו ניסיון צבאי רב בהפעלת כוחות ובתנועה ותמרון תחת אש.
 

כוחות חיזבאללה בסמוך לגבול הסורי בהרי קלאמון. צילום: רויטרסכוחות חיזבאללה בסמוך לגבול הסורי בהרי קלאמון. צילום: רויטרס

 

אך בשורה התחתונה של המאזן בין היתרונות לחסרונות, חולשות מול עוצמות, הכף נוטה לזכותה של ישראל. התוצאה היא שעשר שנים לאחר המלחמה, תושבי הגליל (וישראל) זוכים לתקופת השקט הארוכה ביותר בין המלחמות הקונבנציונליות בגבולות שידעה מדינת ישראל מאז היווסדה. על פי כל ההערכות, סיכויי מלחמה חדשה בין ישראל לחיזבאללה אינם גדולים. בוודאי כל עוד נמשכת המלחמה בסוריה, וחיזבאללה ימשיך להיות בשר התותחים בחסות פטרונו האיראני להגנת מה שנותר ממשטר אסד.
 

לא הרחק משם, גם ברמת הגולן נשמר השקט. וזאת למרות הנוכחות של הטרוריסטים של אל־קאעידה (ג'בהת א־נוסרה) ודאע"ש (קבוצת שוהדא אל־ירמוכ) על קו הגבול או קילומטרים ספורים ממנו. הקבוצות האלה למדו לחיות בדו־קיום עם השכן הישראלי. לא משום שהן שינו את האידיאולוגיה הדתית הרצחנית שלהן ולא משום שריככו את שנאתן לישראל וליהודים. כמו חיזבאללה, גם ארגוני הטרור הג'יהאדיסטיים בסוריה מורתעים מעוצמת צה"ל, ומשום חששם מתגובתה הקשה של ישראל אם יעזו לפעול נגדה ברמת הגולן. כמובן שיש להם גם אויבים חשובים יותר, בשלב זה, מאשר ישראל.
 

במזרח, בגבול ירדן, שבו בונה ישראל את הקטע הראשון של הגדר (30 ק"מ) מאילת לשדה התעופה החדש בתמנע, היחסים בין שתי המדינות טובים כתמיד. אומנם, בקרב גורמים בישראל יש דאגה מסוימת (אם הם לא היו מודאגים, היו הרי מואשמים בשאננות) מפני גורל הממלכה, אך זו דאגה לעתיד הרחוק שקשה לחזותו. 
 

לפי שעה, נראה שהמלך עבדאללה מצליח להחזיק מעמד לא רע למרות מצוקותיה של ממלכתו, בהן גם הנטל הכלכלי בשל קליטת יותר מחצי מיליון פליטים מסוריה. שירותי הביטחון וצבאו מתפקדים היטב, שומרים על גבולות הממלכה ומסכלים לא מעט תוכניות לפיגועים מצד דאע"ש. שיתוף הפעולה הצבאי להגנת הגבולות המשותפים, שהיה תמיד הדוק, נמשך כסדרו ותורם ליציבות.


# # #
 

כך גם בדרום, בגבול סיני עם מצרים. למעשה, הקשרים הביטחוניים בין שתי המדינות מעולם לא היו טובים יותר. ביסוד הקשר עם מצרים של א־סיסי עומדים אינטרסים זהים, ובראשם מאבק עד חורמה בטרוריסטים של "מחוז סיני" שנשבעו אמונים לפני כשנתיים לדאע"ש. 
 

משותף גם הרצון להחליש את חמאס בעזה בכלל ואת הזרוע הצבאית "גדודי עז א־דין אל־קסאם" בפרט. משטרו של א־סיסי זועם במיוחד על שיתוף הפעולה המתקיים בין הזרוע הצבאית לדאע"ש. שיתוף פעולה זה מתבטא בכך שפעילי "מחוז סיני" מסייעים להבריח נשק לעזה ומקבלים בתמורה כסף, אימונים וטיפול בפצועיהם בבתי חולים ברצועה. כמו חיזבאללה בצפון, גם חמאס שוקד על שיקום ובנייה מחודשת של כוחו הצבאי. למרות קשייו להשיג מלט בכמויות גדולות, חמאס ממשיך לחפור מנהרות, ולנסות להבריח נשק שמקורו בלוב ובסודן ולהתקדם בייצור מקומי. 
 

כוחות דאעש בחצי האי סיני. צילום: רויטרסכוחות דאעש בחצי האי סיני. צילום: רויטרס

 

אך גם צה"ל אינו שוקט על שמריו. מבקר המדינה אמור לפרסם בקרוב דוח קשה על היערכות צה"ל והקבינט המדיני למלחמה ועל ניהולה. חציו מכוונים כלפי ראש הממשלה בנימין נתניהו, שר הביטחון המודח משה יעלון והרמטכ"ל דאז רב אלוף בני גנץ. אך בצה"ל לא חיכו למבקר והחלו להפיק לקחים בפועל כבר לאחר המלחמה. אפשר להעריך שכמו תמיד, הפקת הלקחים בצבא אינה כליל השלמות, ויש גם לא מעט עיגולי פינות, הדחקה ואילוצי תקציב. אך בסך הכל צה"ל משפר את יכולתו והערכתו לאפשרות של עוד סבב לחימה ברצועה. גילוי שתי המנהרות לאחרונה מוכיח כי במערכת הביטחון פיתחו מכשור טכנולוגי ושיפרו את איסוף המודיעין. 
 

אף שבצה"ל מדברים במונחים של "הכרעה" בשדה הקרב, ספק רב אם במקרה שתפרוץ מלחמה יורה הדרג המדיני לצה"ל לכבוש את עזה ולמוטט את שלטון חמאס. ממשלת נתניהו לא עשתה זאת במבצע צוק איתן ועד כמה שניתן להעריך לא תעשה זאת גם במערכה הבאה, אף ששר הביטחון הוא ליברמן, שכשר החוץ וחבר בקבינט בממשלה הקודמת קרא לעשות זאת.
 

אך כמו בצפון כך גם בדרום, הערכת צה"ל היא שלפי שעה חמאס מורתע וחושש מעימות. מנהיגיו אומרים במפורש שאינם מעוניינים בסיבוב נוסף. יש סיכוי טוב שהשקט בדרום יימשך שנים אחדות, אך זה גם מותנה בגמישות שתגלה ממשלת ישראל למה שחמאס מכנה "הסרת המצור". המפתח הוא בהבנה של ישראל כי עליה לעשות כל מאמץ להקל את מצבה הכלכלי הבלתי אפשרי של הרצועה - מים שאינם ראויים לשתייה, הפסקות חשמל, 60% מובטלים. 

נתניהו ויעלון התנהלו עד כה כאילו אין שום דחיפות בפתרון הבעיה ועולם כמנהגו נוהג. מפתיע היה אם כן לשמוע בכינוס את שר התחבורה, ישראל כץ, שנחשב לאיש ימין מובהק, קורא להקמת נמל ימי צף שיחובר לעזה באמצעות גשר יבשתי. אם יימצא הסדר לבעיותיה הכלכליות של עזה, יגברו הסיכויים שהשקט בגבול הרצועה יאריך ימים.


# # #
 

עוד יותר מהשקט בגבולותיה של ישראל, העובדה הבולטת שמעצבת את המצב האסטרטגי היא שלישראל לא נשקף כל איום מצבאות של מדינות ערביות. זה נובע מכך שלישראל הסכמי שלום עם מצרים וירדן וגם משום שצבאות חזקים וגדולים בעבר - סוריה, עיראק ולוב, שיחידות שלהן השתתפו במלחמות נגד ישראל או שתרמו נשק - התפוגגו או נחלשו או שעסוקים במטלות דחופות יותר.
 

למעשה, אין כיום שום כוח צבאי מאורגן וחזק שמסכן או מאתגר את ישראל. זה חל גם על איראן, שעדיין מהווה את הכוח היחיד במזרח התיכון שיכול לאיים על ישראל. לאיראן יש כוח צבאי גדול, תעשיות נשק די מתקדמות וגם אידיאולוגיה שמונעת משנאה לישראל. בידיה טילים ארוכי טווח מדגמי שיהאב לסוגיהם, שיכולים לפגוע בכל נקודה בישראל ובדיוק רב. 
 

אך זו גם איראן שבחתימתה על הסכם הגרעין עם ארה"ב ומעצמות המערב הסכימה לסגת כמה שנים לאחור מהיכולת להרכיב נשק גרעיני. זו איראן שסדר היום שלה מונחה על ידי נושאים בוערים הרבה יותר מאשר עימות ישיר או עקיף עם ישראל. איראן טרודה ברצון לשפר ולאושש את כלכלתה, והיא שקועה עמוק במלחמות הבלתי נגמרות בסוריה ובתימן.
 

ניסוי בטיל בליסטי באיראן. צילום: רויטרסניסוי בטיל בליסטי באיראן. צילום: רויטרס

 

במקביל, אויביה הסונים של איראן מחזקים את קשריהם עם ישראל ורואים בה מחסום מפני כוונות ההתפשטות של השיעה. הקרע הדתי בין הסונים לשיעים, שמכונה גם "סושי", הוא גורם לא יציב המשפיע על המזרח התיכון ומעבר לו. מקורות זרים מדווחים על אנשי עסקים ישראלים, כולל בכירים לשעבר במערכת הביטחון, המקיימים קשרי מסחר עם איחוד האמירויות.
 

כל האירועים וההתפתחויות האלה מצטרפים לתמונה רחבה, שממנה עולה תמונה ברורה: ישראל, שמיוחס לה מונופול גרעיני, מודיעין איכותי וחיל האוויר החזק ביותר באזור וגם מחוצה לו, היא המעצמה הצבאית והטכנולוגית הגדולה והחזקה ביותר במזרח התיכון. ברור ששרים בממשלה אינם מעוניינים לומר זאת בפומבי. הם מעדיפים לשרטט תרחישים שלפיהם ישראל היא מדינה חלשה, עלה נידף ברוח, מאוימת, שיש סכנה לקיומה. 
 

הצגה פשטנית זו של המציאות מונעת משיקולים פוליטיים. מסעות הפחדה וזריעת בהלה תמיד משרתים משטרים לגיוס הציבור להתייצבות  מאחוריהם. נתניהו הביא את הטקטיקה הזו של חיפוש מתמיד אחר אויבים - פעם זו איראן, פעם דאע"ש ופעם BDS - לדרגת אמנות. כך גם מגויסים או מתגייסים יהודים עשירים, שממהרים לתרום ביד רחבה למסעות נגד האנטישמיות, ארגוני החרם או אויבי ישראל. אלה ואלה לא נותנים לעובדות לבלבל אותם. הם מתקשים לקבל את התובנה שישראל היא מעצמת־על אזורית. ישראל היא שמשון המודרני.