אף פעם לא הייתי טיפוס חברותי במיוחד. סף הסובלנות שלי כלפי מה שרוב האנשים מכנים קודים חברתיים (יעני צביעות) שואף לאפס. כל חיוך שאני מעלה על שפתי בכוח גורר אחריו תחושת בחילה נוראית. לפני הכניסה לבית "האח הגדול" עוד הייתי יכול להתנהל בצורה סבירה למדי במפגשים חברתיים עם זרים, אבל משום מה, מאז שיצאתי גיליתי שהדבר קשה לי הרבה יותר. 



במשך השנים הציעו לי לקבל טיפול מקצועי והחלטתי לנסות כמה מפגשים. אני זוכר את הפגישה הראשונה. התיישבתי על הספה של הפסיכולוגית, אישה נאה בשנות ה־40 לחייה. הקליניקה שלה הייתה מאוד אנמית, הדפס חיוור וזול של ציור כלניות היה תלוי על הקיר. זלזול נוראי בכל מי שמבקר בחדר הזה, חשבתי לעצמי. 
 

היא התחילה לדבר אבל אני לא הקשבתי, חשבתי רק על זה שאני משלם לה 1,200 שקל לפגישה, אז המינימום שהיא יכולה לעשות הוא להתקין אינטרקום בכניסה לחניון. אחרי זה שמתי לב שקיר הגבס היה שבור באחת הפינות של החדר, בתוכו היה תקוע קולב, כנראה כדי לתמוך בפיסת הגבס, שלא תתמוטט. הדבר זעזע אותי, לא הבנתי למה עלי להקשיב למילים של מישהי שלא לוקחת את עצמה ברצינות.
 
הפניתי את תשומת לבה לממצאים שלי. היא התעקשה שהבעיה שלי היא שאני שופט אנשים. אמרתי לה שאני שופט אנשים על פי מה שאני רואה ומרגיש ולא על פי הסטטוס או הסכום שהם גובים. הוספתי בנימוס שהיא האחת עם הבעיה, כי אין לה אינטרקום בחניה וזה מראה על דברים עמוקים הרבה יותר.
אחרי המפגש הזה הלכתי לנסות עוד כמה מטפלים, כולם חובבנים. אחד היה מאוד לא היגייני, ואצל השלישית התריס החשמלי נסגר רק חצי דרך. אז החלטתי שסיימתי עם פסיכולוגים. הגעתי להבנה שזה טיפול מגוחך, שאנשים צריכים אותו רק כדי שיתקף את המעשים הרעים שלהם ויספק לגיטימציה להאשים את ההורים בכל צרותיהם. אבל לדעתי, הם בלבד אחראים למעשיהם.

רוב הזמן ההתנהגות של האנשים סביבי נראית לי מגוחכת.
 
בבית "האח הגדול" נחשפתי לגישושים חברתיים ולבריתות אינטרסנטיות בדמות חברויות אמת. לא יכולתי לקחת חלק בזה, אני פשוט לא בנוי ככה. עובדה זו הביאה אותי למקום שבו העדפתי להיות לבד ולבהות בקיר כל היום. 
 
אני זוכר במיוחד בוקר שבו נקלעתי לשיחה שבה דייר ניסה לפתות דיירת אחרת. הוא הביט בעיניה וסיפר לה על מדינה בשם סקנדינביה שבה בחורף יש תופעה שנקראת “זרח צפוני". היה ברור לי שהיא לא הראשונה שהוא משתמש בשורות האלה כדי להשכיב אותה. הדבר היחיד שהפריע לי היה שהוא אפילו לא טרח לבדוק בגוגל ולראות שסקנדינביה היא לא מדינה אלא אזור עם כמה מדינות וזה לא “זרח צפוני" אלא “זוהר צפוני". זו הפעם הראשונה שבה הכנסתי סיגריה לפה. גיליתי שכאשר אני מעשן, הראש שלי מסתחרר ואני מרגיש שאני עומד להתעלף. וכך היה בכל פעם שקלות הדעת של הסובבים הציפה אותי. הדלקתי סיגריה, ברחתי לסחרחורת וקיוויתי להתעלף, אבל הקללה והברכה של אנשים כמוני היא שהם לא מתעלפים, רק נשארים להקשיב ולסבול.
אז נכון, לא קל לנהל זוגיות ככה, ועשר שנים שתקתי בארוחות המשפחתיות של אשתי לשעבר, עשר שנים חייכתי כשצריך וסתמתי כשלא. אבל הזמן עובר, ואתה נשחק ומתעייף מהמשחק הזה. עם השנים העמידות שלך נחלשת, ולאט־לאט האופי האמיתי שלך תופס את מקומו הטבעי. היום אני מבין שהמלחמה בעצמם ולא באחרים היא ששולחת אנשים לפסיכולוגים.
 
ביום שבת האחרון הלכתי לאירוע משפחתי של תניה. ארוחת בוקר בבית אביה עם כלל המשפחה. כשהגענו הכרתי את המשפחה המורחבת לראשונה, התיישבתי על הספה ואז התחילו הבדיחות. הדודה זרקה משהו לאוויר וכולם צחקו, כולם חוץ ממני. במוחי חלפה המחשבה שהבדיחה, בשום צורה, לא הייתה מצחיקה והיה ברור לי שכולם צחקו רק כדי להימנע ממבוכה. חשבתי כמה נורא זה שהומור הוא עניין סובייקטיבי בזמן שאנשים דלוחים כל כך מסתובבים בעולם ועלולים להיעלב מחוסר שיתוף הפעולה שלך עם פניני החוכמה הלא מלוטשות שלהם.
 
“תאכל משהו", אמרה דודה אחרת שכבר בכניסתי לבית העירה לי על הקעקועים והיה ניכר בה שהיא טרוריסטית חברתית. אחת שאוהבת התנצחות טובה, כמובן רק בסביבה מוכרת מול אדם זר בחדר.
 
“לא תודה, אני לא אוכל בבוקר", עניתי ועצרתי את המילים שבאמת רציתי לומר לה. אני מתכוון ל"קשה לי לאכול כשאני נאלץ לשבת עם הפרצוף שלך באותו חדר".
 
הדודה לא הרפתה. “מה, אתה אוכל רק בלילה?", היא שאלה ובצחוק מלגלג נתנה אות לאחרים להצטרף אליה ולצחוק גם, והם כמובן צחקו. ולי? לי לא היה כוח לקודים החברתיים הסמויים שלהם וגם לא עניין מיוחד בלהתחבב עליהם. “כן, יש בעיה עם זה?", שאלתי. היא הביטה הצדה. ידעתי שאיש מהסובבים כבר לא יפנה אלי הבוקר. זו הייתה מחשבה מרעננת בדרך למרפסת, שם אוכל לעשן סיגריה. לבד. בשקט.