פייסבוק, אותה רשת חברתית שנועדה במקור לאפשר לסטודנטים גיקים וחרמנים להתחיל עם סטודנטיות יפות, הביאה את הדמוקרטיה לשיא: מה שחיליק ממעלה אדומים חושב על בנימין נתניהו, למשל, חשוב לא פחות ממה שחושב בן כספית; ומה שאבי מעפולה חושב על בוגי יעלון יכול להיות פופולרי הרבה יותר ממה שחושב רוני דניאל. פלורליזם, דמוקרטיה - יו ניים איט.
העניין עם דמוקרטיה הוא שכאשר היא בשיאה, כלומר - משקפת את רצון העם במדויק: בלי ה"באגים" בצורת צבא, בית משפט, אקדמיה ותקשורת ש"נשתלו" בה כדי למנוע שימוש חופשי, נחשפים כל פגמיה - והם רבים וקשים, לאחרונה אפילו קשים מנשוא.
דמוקרטיה היא כמו נישואים: כל מי שחווה אותה יודע עד כמה היא יכולה להיות מחורבנת. רק שלמרות כל פגמיה, אף אחד לא מצא לה עדיין חלופה ראויה, כמו שעם כל הכבוד למשפחות “החדשות" לסוגיהן, הן לא יותר מכמיהה, שבר או חיקוי למשפחה שבה יש לילדים אמא ואבא שחיים ביחד, גם אם לא תמיד בהרמוניה מושלמת.
אם להמשיך את האנלוגיה הזאת, הרי שלא מעט ישראלים הרגישו השבוע שאף על פי שעמדו לידה מתחת לחופה ונשבעו לכבד, לאהוב ולפרנס, לדאוג לכסותה, לספק את עונתה, לדבוק בה עד שיהיו לבשר אחד - ועשו את כל זה באמונה שלמה, הרי שהם לא יכולים עוד לסבול אותה ואיתה בתוך הקשר הזוגי הזה.
כל עוד השינוי היה פיזי בלבד, עוד ניתן לה הכבוד שמגיע לה - שהרי חלק מהשינוי הזה הוא תוצאה של מלחמת קיום שנכפתה עליה! ובינינו, גם אנחנו כבר לא מה שהיינו בגיל 20. בצר לנו נתנו לזיכרון להדריך את הדמיון: דרך ירך שהתעבתה, בטן שהתעגלה וחזה שהפסיק ללעוג לכוח המשיכה - ראינו רק את זו שאהבנו בנערותנו, ההיא שהסעירה את לילותינו. הבעיה התחילה כשהשינוי החיצוני בגבולותיה החל לשנות את אופיה: התפרצויות הזעם שלה הפכו ללא נעימות, המרירות - לטבע שני, והפחד שתמיד היה לה מפני יחסים פתוחים עם מדינות אחרות, היה למנהל הרשמי של מדיניות החוץ.
ככל שהפנטזיות לקחו אותנו לשדות וירטואליים זרים, הרי שבחלומותינו ראינו אותנו מזדקנים ביחד, יד ביד, זוכרים זה לזה את חסד נעורינו. הבעיה היא שזה לא העתיד שהפך לבלתי נסבל, אלא ההווה.
פייסבוק פירקה סופית את מה שנותר מהסמכות: תחילה אבדה הסמכות בבית, עת הורים מוכי רגשות אשם ותיאוריות חינוכיות אולטרה־ליברליות הפכו לצוות הווי ופינוק של ילדיהם, משם התרסקה סמכות המורים בבית הספר, המפקדים בצבא, המדינאים והנה זאב אלקין, עם פז"ם של ארבעה חודשי שירות בצה"ל, מוביל מהלך שבסופו מדיח רב"ט מהאפסנאות את מי שהיה רב אלוף ומעללים. לכאורה זהו שיא הדמוקרטיה, למעשה זו חתיכת סטירה לעולם הערכים שעליו התחנכנו, זעזוע שחלק גדול בקרבנו לא מסוגל לשאת.
את הפופוליזם של אורן חזן, למשל, עוד הצלחנו להכיל, אולי כי בחור שבגיל 20 וקצת מוריד כמה ראשים בבאנג או מתחבק עם כמה מקצועניות מהקזינו הסמוך, נראה לנו סביר. גם את “הצווחנות הטקטית" של מירי רגב למדנו לשאת: תקראו לי קרנף, אבל לא המדור הזה יצא נגד אישה שמסוגלת להיראות טוב כל כך בשמלה מעוצבת על השטיח האדום בקאן! רק שבכל זאת, רב"טים שהופכים לגנרלים מערערים אותנו גם ברמה הפרקטית וגם ברמה ההיסטורית (מה יש? רק לסגן הרמטכ"ל מותר?).
זה לא השמאל ש"גנבו לו את המדינה" בכל יום קצת מ־1977 ועד היום (עם “מכה" רצינית בשלהי 1995), ניצב כאן המום ומנפנף בטורי הדעה של “הארץ". הפעם אלה המרכז והימין המתון שעומדים ומשפשפים עיניים נוכח העובדה שכל מה שחוקי הפך כאן גם לראוי מוסרית: בלי סייגים, בלי נורמות, בלי כבוד לאליטות ישנות - ובעיקר בלי לזכור שבישראל, בניגוד לאירופה, לא דם כחול הוא שהפך אותן לאליטות אלא שנים של עשייה והקרבה שרק הן הביאו את המקום הזה למצב שבו כל מיני כלומניקים שמעלים פוסט מתלהם בפייסבוק או בעלי מנגנון השמדה עצמית (שלקבוצה הסגורה שלהם יש עיתון יומי פוסט־ציוני) יכולים לקשקש ולהישאר בחיים.
לכן כשאנחנו עומדים עם המזוודות בפתח הבית שפעם היה רק שלנו, אנחנו לא חושבים על הצעירה הבלונדינית שעמה נפתח את פרק ב', ממש לא. אנחנו חושבים רק על כמה רע יהיה ללכת לישון הלילה בלי לחבק את הילדים.
הילדים הם של רוני דניאל, הם הילדים שלי, הם הילדים והנכדים שהאמנו שנגדל ביחד לנצח, עד שהבנו שיכול להיות שדווקא למענם מוטב שנכיר בעובדה שנכשלנו.