אני שי חי, עיראקי שלם, חצי בגדדי חצי מסלאווי. לאחרונה התעוררתי ועל אדן החלון שכבה לה גופה של יונה ללא ראש. כשסיפרתי על זה לחברה טובה שלי היא מאוד נלחצה והודיעה לי באימה כי מדובר בכישוף שחור. בבית שגדלתי בו כישוף ועולם הנסתר הם דברים שרירים וקיימים ממש כמו הזריחה והשקיעה. דיבורים בנושא ליוו אותי עוד מילדותי המוקדמת. אני עוד זוכר את קמע ההגנה משדים של סבא רבא שלי שהיה תלוי לי על המיטה כשהייתי ילד והיום תלוי על מיטתו של בני. בכל פעם שמשהו לא היה מסתדר וכשדלי ספונג'ה או צרור מפתחות היו נעלמים, אמא שלי הייתה צועקת "כישוף".

בתוך כל דפוסי החשיבה שבהם גדלתי אף פעם לא ישבתי וחשבתי אם אני בכלל מאמין בכישוף. זאת אומרת, עד אותו בוקר. חברתי המודאגת אמרה לי שקראה בעבר ראיון עם עיתונאית מפורסמת שנחשבת לאשת תרבות משכילה, שבו היא מספרת שהונחה יונה כרותת ראש על הרכב שלה ולאחר מכן בריאותה הידרדרה במהירות. החברה דרשה שאתעשת ואקדיש בדחיפות זמן לטיפול בנושא, אחרי הכל יונה כרותת ראש זה כבר עניין רציני. 

שנים ארוכות אני אוסף ספרים עתיקים ונדירים בנושא כישוף כדי להבין טוב יותר את כל הצדדים של העולם שממנו אני בא, ואולי בדרך גם להגיע לשלום עם עצמי ועם הילדות העקומה שהייתה לי. פניתי לארון הספרים שלי ושלפתי משם ספר עתיק של סבא רבא שלי בשם "מראה הילדים". פתחתי בערך "כישוף" והתחלתי לקרוא בתקווה לקבל עצה לטיפול בקללת היונה ערופת הראש. "רק כדי להיות בטוח", תירצתי לעצמי, "יש לי יום חופש, מה כבר יש להפסיד?".

אחרי עיון קצר התברר לי שתהליך הסרת הכישוף הוא הרבה יותר מסובך ממה שחשבתי שיהיה.  תחילה היה עלי לבדוק אם אכן הוטל עלי כישוף. לשם כך הייתי צריך למצוא קן נמלים ולשבת עליו. אם הנמלים יטפסו עלי, אז אין כישוף. אם יברחו ממני, נדפקתי.

כל העסק לא נראה לי, אבל החלטתי להמשיך לגלות לאן עוד יכול להוביל אותי היום האומלל הזה. יצאתי לחצר ביתי וחיפשתי קן נמלים. בדרך גם חפרתי בור, קברתי את הגופה של היונה המסכנה וערכתי לה הלוויה צנועה. בלב חשבתי שהמוות שלה לא קשור בכלל לרוע של אנשים אלא לאמונות שלהם. כי כשאתה מאמין במשהו מספיק חזק אתה לא מתפנה בכלל לחשוב על הסבל שנגרם לאחרים בדרך.

הספר "מראה הילדים". צילום: ללא קרדיט

מתחת לחלוני היה קן נמלים. וידאתי שאיש מהשכנים לא מסתכל והתיישבתי עליו. חיכיתי מספר דקות אבל שום נמלה לא עלתה עלי. עובר אורח שזיהה אותי עצר, בהה בי ותוך התעלמות מוחלטת מהרגע האינטימי שלי עם הנמלים הוציא את הטלפון שלו וצעק אם אפשר תמונה. "לעזאזל", אמרתי בשקט, קמתי והצטלמתי בחיוך גדול כאילו הרגע לא ישבתי בגיל 32 על קן נמלים כדי לחשוף כישוף. "אפשר להוציא את הילד מהמשפחה, אבל לא את המשפחה מהילד". נכנסתי הביתה במבוכה, גם בגילי אני עדיין קורבן של המשפחה שלי. ואם זה לא מספיק, עכשיו זה רשמי: יש עלי כישוף. 

התיישבתי, המשכתי לקרוא, ומצאתי שיש כמה דרכים להסיר כישוף. בדרך הראשונה צריך לקחת עור של חולדה, לחתוך לשבע חתיכות ולשרוף כל יום חתיכה אחת תחת האף. בדרך השנייה צריך לשאת לב של כלב, לבשל ציפורני בקר בחרדל ולאכול. בשלישית צריך לקחת מוח של תרנגול שחור, גוש כסף ומעט מלח ולשים את התערובת בתוך אגוז, לסתום בשעווה וללבוש על הצוואר. ברביעית צריך להחזיק עין ימין של זאב ולומר "מכשפה לא תחיה, לא תחיה מכשפה, תחיה מכשפה לא, תחיה לא מכשפה, מכשפה תחיה לא, לא מכשפה תחיה". סגרתי את הספר והדלקתי סיגריה. "איזה דפק", חשבתי לעצמי, "איפה אני משיג עכשיו לב של כלב". ובכלל, למה כל עניין הכישוף תמיד חייב לערב מוות כל כך גרוטסקי.

ניסיתי לחפש בגוגל משהו יותר סולידי, אבל כל מה שמצאתי זה פרסומים של "צדיקים" ו"מתקשרים" שמזמינים אותך להגיע לפגישה או לקנות קמעות. החלטתי שפה נגמר הניסוי הקטן שלי בהסרת כישופים. קבעתי עם החברה והלכנו לשתות קפה בקניון. חשבתי לעצמי שאולי כדאי ללכת ללואי ויטון ולקנות עניבה חדשה. אם כבר למות בייסורים, אז לפחות שזה יהיה בסטייל. בזמן שלגמנו את הקפה היא דיברה בטלפון ואני תהיתי איזו עניבה כדאי לקנות. זו צריכה להיות אחת שתכבד את האירוע, בזה אין ספק, אבל האם ללכת על משהו כהה וכבד או אולי דווקא בצבע בהיר וקליל?

החברה הסיטה אותי לרגע קל ממחשבותיי והעבירה לי את הטלפון שלה בהתלהבות. על הקו היה קבליסט מפורסם עם עצה בקשר להסרת הכישוף. הוא דיבר ודיבר אבל אני כבר לא הקשבתי, חשבתי על העניבה. לא היה אכפת לי יותר מהסרת הכישוף, בייחוד שעכשיו יש סיבה חדשה לקנות עניבה.