עץ הפיקוס העתיק מול חלון פינת העבודה שלי עמוס בפרי. העלים הירוקים הכהים משנים צבעם לצהוב, וכל מכת רוח גורמת להם לנשור אל האדמה, כך שהענפים עמוסי הפרי האדמדם נחשפים לעין כל. מבטי מרותק אל העץ שמושך אליו עשרות ציפורים יומם וליל, לחגיגת זלילה מדהימה שיש בה גם קרבות שליטה: בולבולים נגד עורבנים, עורבנים נגד תוכים ירוקים (דררות), דררות נגד מיינות, מיינות נגד עורבים, בתווך גונבות פרי צופיות, שנמלטות כאשר מגיעים זרזירים. ציפוריאדה מושלמת.
עם רדת החשיכה מתחילים להגיע מאי שם עשרות עטלפים בוגרים עם צאצאיהם הזעירים, מקיפים את העץ כמו במפגן ראווה של מטוסי חיל האוויר ביום העצמאות ומדי פעם נוחתים על העץ וזוללים את הפרי האהוב עליהם, זלילה שמלווה ביריקות ופעילות אקרובטית שחובב טבע אינו יכול להסיר מהן את המבט.
בשבועיים האחרונים יש לי הרבה זמן פנוי לצפות בקרבות השליטה על הפיקוס עמוס הפרי, קרבות שמזכירים לי קצת את מאבקי השליטה בפוליטיקה הישראלית: הרבה צרחות, הרבה יריקות, הרבה תרגילי הסחה, קרבות ראש בראש, מתח, צבע, ובסוף, כשנגמר הפרי, נשארות על האדמה ערימות חרא של המשתתפים בחינגת הזלילה.
מה שמעצים את החגיגה על העץ הוא העובדה שהפכתי “מכדרר" שלא ברצוני. אני בולע משככי כאבים, כדורים אנטי־דלקתיים, מורפיום סינתטי ומכורח הנסיבות העליתי את מינון העישון של הקנאביס הרפואי, שאם לא כן אני עלול לצווח כמו התוכים ולהבהיל את השכנים בכל פעם שבאזור חוט השדרה הדפוק שלי יש מגע עם העצבים הדלוקים. הכאבים הם חדים ונוראיים.
ביום חמישי שעבר צלצל אלי בעל הוצאת הספרים “חבר לעט", יואב איתמר, כדי ללבן כמה דברים בחוזה בינינו. הייתי ישוב על הכורסה כשהגיע הטלפון ולצורך המשך השיחה הייתי אמור לקום וללכת לשולחן העבודה, ולעבור על כמה מסעיפי החוזה, מאוד שמחתי על השיחה, וקמתי בחופזה מהכורסה. אני מניח שיואב נבהל כששמע את הצעקה הנוראה שנפלטה מפי ישר לפיית הטלפון, כשחשתי כאב חד מפלח את הגב התחתון הימני ומיד לאחריו הקרנה לרגל ימין. סגרתי את הטלפון ונשארתי בהלם מהכאב הנורא ששידר לכיוון המוח - “אתה בצרות".
הזמנתי ממוניות איכילוב, שאיתן אני עובד, מונית שתיקח אותי למיון באיכילוב. בקושי ירדתי במדרגות, כל צעד גרם לכאב חד. הכניסה למונית הייתה פרויקט וכך גם היציאה ממנה בכניסה למיון. למזלי, רוני דיין (אשתו של ליאור) החביבה, העובדת בקבלה במיון, הבחינה בסבל שלי ועזרה לי להיקלט מהר. לא אכנס לתיאורים של העומס הבלתי נסבל במיון, המחסור במיטות, והעובדה הבולטת לעיני מי שמכיר את המערכת שהרופאים והאחיות נראים עייפים וכמי שעומדים לקרוס לא פחות מהאנשים במצוקה שבאים לקבל טיפול.
כמה נודניקים במסדרון מבקשים סלפי, אחרים שואלים את השאלה הבנאלית והדבילית “תגיד, אתה עצבני באמת?", ואני מתייסר בכאבי תופת ועוצר את שטף הקללות שבא לי לקלל את השואלים ואת הדבילים מהסלפי. נודניקית אחת מגישה לי את הפלצפון שלה ומודיעה לי בקול מצווה שאני חייב לברך את אמא שלה, שהיא מעריצה שלי ומאזינה לי יום־יום, לרגל יום הולדתה. דחיתי אותה בגסות ושלחתי אותה לעזאזל בצעקה שגרמה לי שוב להתקפל מכאב חד שבא בעקבותיה. האחות הנחמדה שעובדת עם האורתופד התורן קולטת את מה שעובר עלי במסדרון ומכניסה אותי לחדר שלה כדי שלא יטרידו אותי.
האורתופד הצעיר שעיניו טרוטות (אחר כך התברר לי שהוא בשעה ה־26 של עבודה ברציפות, ועוד מעט ילך הביתה) אומר לי שיש לפניו עוד שישה תיקים של לקוחות ואחר כך יקבל אותי. מחדר האחות אני שומע כיצד הוא מטפל במסירות בלקוחות. אחד פרק את הכתף בתאונת אופניים, לשני חתך עמוק מסכין בכף היד, ולשלישי שבר ברגל. כולם סובלים, כואבים, ואלו שהכאב החד קורע אותם צועקים מכאב.
כשמגיע תורי, האורתופד עושה לי סדרה של בדיקות ושולח אותי לצילום רנטגן. שוב המתנה בתור, שוב אנשים באים ונטפלים בלי לכבד את הפרטיות של אדם שבא וממתין כמותם, סובל מכאבים, ורק משום שהוא מוכר מרשים לעצמם לבלבל לו את המוח בלי להתחשב.
אחרי שמגיעות התוצאות, האורתופד החביב רושם לי כדורי אוטופן 500 נגד הדלקת בגב וכדורים המכילים מורפיום סינתטי נגד הכאבים. הוא מפנה אותי למחלקה המטפלת בחוט השדרה וממליץ לי לקבל טיפולי פיזיותרפיה. בזמן שהוא רושם את הדוח אנו משוחחים על זעמם של הרופאים המתמחים לנוכח העומס שיש עליהם, והרופא טרוט העיניים מסביר לי שלא מן הנמנע שרופאים טועים אחרי קבלת עשרות רבות של חולים במשך שעות כה ארוכות. בקטנה הוא אומר לי שיש לו ילד קטן בבית והוא מתגעגע לראות אותו, ואחרי כל כך הרבה שעות עבודה ללא שינה וללא ארוחות סדירות, קשה לו להיות נחמד, חייכן ומרגיע למטופלים, שחלקם לא בוחלים בצעקות, טרוניות ולפעמים גם בפרצי קללות ואיומים.
לפני שאני עושה דרכי להשתחרר, אחרי ארבע שעות ארוכות ומתישות, אני יוצא לכיוון משרדי הקבלה, צועד במסדרון כמה מטרים ואז קורה הסיוט הגדול: רגל ימין מאבדת שליטה, כמו הפכה לסמרטוט, ואני מתמוטט על הרצפה. 1.86 מטר על 100 קילו הופכים לסמרטוט על הרצפה. אנשים צועקים, המולה גדולה, סניטר עוזר לי לקום, מביאים כיסא גלגלים ומחזירים אותי לתור אצל האורתופד, שהיה כבר בדרכו לחילוף משמרות. בגלל העבר הסרטני שלי הרופא חושש שאולי יש משהו מעבר לבלטים בחוליות והדלקת ושולח אותי לבדיקת סי־טי דחופה.
אומרים לי שאצטרך לחכות בין חצי שעה לשעה עד שאכנס לסי־טי. אני מגלגל את עצמי עם הכיסא למזנון, לוקח קפה בכוס עם מכסה, מבקש שיכניסו את הכוס לשקית, אוחז אותה בשיניים ויוצא לרחבה שמול המיון כדי לעשן סיגריה. קשישה על כיסא גלגלים עם סיגריה נעוצה בזווית הפה מתחילה לטחון לי את המוח על זה שהיא ואני לעולם לא נפסיק לעשן, ומעודדת אותי להמשיך להכניס לפוליטיקאים באבי אביהם. אני מתחנן בפניה שתניח לי כי אני סובל, אבל היא בשלה. מעשן אחר מצלצל לחברתו ואני שומע אותו שואל אותה אם היא יודעת מי יושב על ידו בכיסא גלגלים ומעשן.
אני לא יכול יותר, מתגלגל עם הכיסא, וכוס הקפה שאחזתי בין הרגליים נשמטת. אני מרגיש אידיוט, כמו אחד שהשתין במכנסיים קפה חם. בא לי למות. אני קם כדי לנער את המכנסיים ושוב, זו קימה לא זהירה וכאב חד מפלח לי את הגב וגורם לי לצעוק מכאב. אנשים מביטים עלי במבט שאני לא יודע אם הוא מלא רחמים או שמחה לאיד.
אחרי הסי־טי אני חוזר לחדר האורתופד, שם נמצא רופא חביב שהחליף את הקודם. הוא מעביר לי סדרת בדיקות תפקוד כמו קודמו, מאשר את התרופות, ממליץ לי על שחייה ופיזיותרפיה. מונית מסיעה אותי הביתה. הנהג שואל אותי למה אני לא הולך ברגל מרחק כה קצר. “זה בריא", הוא אומר לי. “אני חולה", אני משיב לו ומבקש שישתוק כי אין לי כוח לדבר.
דור, הבן של השכנים, מקפיץ לי את התרופות מהסופר־פארם. בערב, אחרי לקיחת האוטופן ושני כדורים המכילים מורפיום סינתטי, אני הופך זומבי, יושב מול החלון ורואה את מתקפת העטלפים על עץ הפיקוס. הכאבים נעלמו ואני יודע שאני צריך להתמיד עם זה במשך שבוע. ערימת עיתוני יום שישי על השולחן ואני לא מסוגל לקרוא, לא מפוקס. מהדורת החדשות עוברת לי מול העיניים בלי שאני מגיב כהרגלי בקללות על הפוליטיקאים. ידידה הביאה לי מעדנים משוק לוינסקי, אחרת קנתה לי ארטיקים וקרטיבים כפינוק לשעת לילה מאוחרת. אני נרדם תוך כדי אכילת ארטיק, וכשאני מתעורר אני מגלה שאני כולי מטונף מהארטיק, שנשמט לי מהיד ונמס עלי.
בשבת אני מודיע לחברי הטוב עזרא ברבוניה שאני לא בא לבקרו כהרגלי מדי שבת, כי אני סמרטוט כמוהו. עזרא תקוע על הכיסא כבר כמה חודשים בעקבות הסתבכויות רפואיות אחרי אירוע מוחי. שנינו מקטרים על מר גורלנו ואפילו משחק הכדורגל המרגש שלו ציפינו, בין ריאל מדריד לאתלטיקו מדריד, מעניין לשנינו את התחת.
שבת בצהריים. יושב שעתיים מול הפיקוס ומביט על להקת עורבנים יפהפיים שהשתלטה על העץ אחרי שהבריחה בצרחות את התוכים הירוקים (דררות), בבית מעבר לעץ אני קולט שכנה שרואה אותי מחלון חדר האמבטיה שלה יושב ומביט לכיוון שלה. בטח היא חושבת שאני מציץ עליה וכשאני מצלם את הציפורים על העץ, אני בטוח שהיא חושבת שאני מצלם אותה. אז שכנתי היקרה, אני לא מצלם אותך. נכון שהשתתפתי בתחילת שנות ה־70 בסרט “מציצים", אבל מאז נטשתי את מחלקת ההצצה. היום אני מציץ על הציפורים בעץ הפיקוס.
נתן זהבי גם ב-103FM, רדיו ללא הפסקה, א'-ד', 12:00-14:00