רק תגידו לי בבקשה שאני לא היחידה שמתכננת תוכניות מרחיקות לכת למה שמכונה “לנוח בחופשה", ואז כשאני מגיעה אליה סוף-סוף אני לא מצליחה למצוא את הכפתור הזה שמכבים שם למעלה, זה שעוזר לנקות את הראש. איך דווקא בשקט הקסום ביותר ובתוך הידיעה שב-48 השעות הקרובות איש לא יחפש אותי, איש לא יבקש ממני דבר ואין לי מחויבות לשום אדם מלבד עצמי, אני דואגת ומתכננת תוכניות סרק עטופות בחששות ובפחדים אנושיים, במקום לשים הכל בצד ולשלוח את העולם לעזאזל. לפעמים זה מה שמגיע לעולם, ללכת לעזאזל. 
 
המחשבה הזו הייתה רק אחת מני רבות שחלפו במוחי, בזמן שישבתי רגל על רגל במרפסת של בקתת עץ מבודדת על פסגת הר, בקצה הצפוני ביותר של המדינה. ציוצי ציפורים, סוס קטן שטייל לו בשביל, כלבת “לאסי" שהגיעה עד פתח המרפסת רק כדי שאלטף אותה, ותרנגול קורא (ואני מודה שזה קצת עצבן) בכל שעה עגולה. מה עשיתי שמגיע לי כל הטוב הזה? שאלתי את עצמי. כנראה שהייתי מוטרדת מדי, עניתי בחזרה. ואני חשבתי ששתיקות הן התכונה החזקה שלי. אני מניחה שהמחיר שאני צריכה לשלם על כך שאני לא טיפוס שנוהג לאכול את הראש לאחרים, הוא בכך שאני אוכלת את הראש לעצמי, ולעצמי בלבד. כך או כך לוז-לוז סיטואיישן.   

איך זה שתמיד ובדיוק בזמן חופשה מוצא את עצמו בן אדם, ולצורך העניין בחורה שהיא בעצם אישה (אבל המונח אישה מרגיש לה מבוגר מדי) מתנדנדת בין הרצון להתמכר לרגש הקורא לה לחבק את פסק הזמן ולהתמסר לחוסר הוודאות בתוכו, לבין הרצון להישאר בשליטה המדומה והטיפשית שלה בדברים שהיא סבורה שיש לה אחיזה בתוכם.


“הוראות להתנהגות בעת אזעקה", היה השלט הראשון שראיתי כשנכנסתי לבקתת העץ המבודדת, ואט־אט אנחת הרווחה של “איזה כיף שאין פה אנשים מסביב", התחלפה לה בפחד ש"מה יהיה אם יזלגו קטיושות מסוריה". אחרי שחיפשתי היכן תעלת הניקוז הקרובה ביותר להתחבא בה (כי כך היה כתוב בהוראות), התפניתי לשתות את הקפה על המרפסת וכמעט הצטערתי שאני לא מעשנת. “זה לוקיישן מושלם לסיגריה", אמרתי לחברתי שהביטה עלי ברחמים, וטענה שאני חושבת יותר מדי על החופש ואיך החופש ומה אספר על החופש, במקום להיות בחופש בלי להביט בו מהצד כל הזמן. לעזאזל, היא צודקת.  
 
סוף-סוף יצאתי לחופשה קצרה שארכה 48 שעות, שזה כמעט נצח במונחים של העבודה שלי, סוף כל סוף השישבת נתן לי לגיטימציה לא לרפרש את המייל בכל חצי שעה או לענות להודעות בוואטסאפ, לטלפונים מיחצנים ולכל מיני אנשים שמתקשרים ומבקשים שאבוא לכל מיני מקומות. סוף-סוף אני יכולה לשתוק ולהתמסר לשלווה. והנה, בכל זאת הראש שלי לא מפסיק לשוחח עם עצמו. תשתקי כבר, לעזאזל.

שלוש שעות של רפטינג בנהר סוער (טוב, לא ממש סוער), טיפוס על עצים שעליהם איתרתי תותי עץ ושקדים ירוקים, והנה חזרתי להיות שוב ילדה בת 10 נטולת דאגות שביקרה בקיץ אצל הדודים שלה בקיבוץ חולדה. ילדה שלא היה אכפת לה שמחפשים אותה בבית, בזמן שהיא טיפסה על עצים והצילה צבים ממוות במקווה ישראל. רק כשהתלכלכה לי החולצה הלבנה לגמרי מתותי העץ ואפילו לא היה לי אכפת, נזכרתי איך כילדה לא היה לי זוג מכנסיים אחד שלא היה בו חור או סימנים של תפירה חובבנית (אמא שלי לא הייתה חזקה בתחום חיבור הבדים), ובכמות הפעמים שבהן אבא שלי הוציא מכל מיני אזורים בגופי קוצים בפינצטה, שהצדיקו את שירותו כחובש קרבי. 

איפשהו באמצע החיים התקלקלתי, לא רק שהחוויה האורבנית השתלטה עלי כליל, אלא החיים האלה של המבוגרים השחיתו בי כל יכולת להתנתק טוטאלית ולהתמסר לטבע.

לחיים יש יכולת מופלאה שכזאת לדחוק אותך עד לקצה ולהפיל אותך שדוד למיטה עם חום גבוה אם אתה מסרב להקשיב לגוף ולנוח. רק לפעמים החיים קצת יותר עדינים איתך ומבינים שסבלת מספיק והם מסדרים לך חופשה קצרה בלי שתצטרך להתאמץ ולתכנן שום דבר. 

הנחתי שהחיים קצת התאכזבו ממני כשגילו שאפילו בחופשה שארגנו לי בהפתעה אני לא מסוגלת להפסיק לחשוב מאין באתי ולאן אני הולכת ומה יוצא לי מכל הסיפור הזה. 

אחר כך, במרפסת על קצה ההר, הבטתי אל האופק וחשבתי איך ייתכן שבמרחק של חמש דקות מכאן נהרגים אלפי אנשים במלחמה בזמן שבצד השני הציפורים מצייצות, ותהיתי מה חושבת מישהי שיושבת בצד השני של ההר בדיוק כמוני ובדיוק עכשיו. ואז הכל נראה לי מטופש.