בחודש הקרוב נדע ממי גברים מפחדים יותר, מהאישה או מדאע"ש.
תודו שמדובר בקרב די צמוד: נשים אולי לא תשספנה את גרונך בשעה שהן ממלמלות את פסוקי היום בקוראן, אבל מאחר שהכרתי כמה מהן בחיי, אני לא בטוח אם לא עדיף כבר לגמור עם כל זה בבת אחת. כי אם לומר משהו לזכותם של ג'ון הג'יהאדיסט ויורשיו המטורללים, הרי שהם מעולם לא ביקשו מקורבנותיהם "לדבר על זה" קודם, בטח שלא אחר כך.
הסיבה שאני משתמש בהשוואה כה מקוממת, עד שאני די בטוח שביום ראשון תגיע למערכת פנייה נזעמת מדובר דאע"ש, היא טורניר אליפות אירופה בכדורגל, יורו 2016, שייפתח הערב בצרפת.
על הנייר זה היה אמור להיות מגנט לתיירים: המונדיאלים הבאים יהיו בערבות רוסיה ובמדבריות ערב, ואפילו משחקי היורו הבא ישוחקו במקביל בכמה מדינות ברחבי אירופה (רק חצאי הגמר והגמר ייערכו באנגליה). כלומר, מדובר בטורניר הכדורגל הגדול האחרון שייערך על אדמת אירופה בשנים הקרובות.
כל זה על הנייר. במציאות מדובר בפלופ גדול כל כך, עד שלא מעט תחמנים שהזדרזו לרכוש כרטיסים כדי לספסרם הלאה, מעלים פתאום לפייסבוק פוסטים נואשים שבהם הם מציעים את מרכולתם בערכה הנקוב.
אפילו בלי האיומים של דאע"ש, ניצבת צרפת בפני סכנה של שביתה כללית מטעם האיגודים המקצועיים שלה. כרגע מדובר באיום בלבד, אבל מי שמכיר את הכוחנות של ועדי העובדים בצרפת, יודע שלידם אלון חסן ואבי ניסנקורן נראים כמו שתי ילדות־צופים מאחורי דוכן לימונדה.
בפתח המונדיאל בברזיל ספדתי כאן לכדורגל הנבחרות: בעידן הצ'מפיונס־ליג שמפגישה את הקבוצות האיכותיות בעולם על בסיס שבועי, בעידן של אינפלציה מטורפת בשידורים חיים ובעידן שבו כוכבים נודדים ממדינה למדינה ומיבשת ליבשת, אין הצדקה אמיתית לקיום הטורנירים הגדולים. בשביל הולנד - ספרד או גרמניה - ברזיל (אפרופו המונדיאל הקודם) לא צריך לראות שלושה משחקים ביום במשך קרוב לחודש, כשברור שמשחק כמו ווילס נגד צ'כיה, למשל (ובכוונה לא הלכתי על דוגמאות קשות יותר), יכול לגרום לגבר להתעפץ מול המסך ולשקוע בשינה מתוקה יותר מזו שחווה שטייניץ כששרה מרשה לו, לפעמים, לשים ראש על המזרן של קאיה.
עבור אוהדי כדורגל אמיתיים, "יורו" או "מונדיאל", אינם יותר משמות שמצליחים לעורר זיכרונות ילדות מתוקים, אבל בעיקר להעביר את הזמן עד שיחזור הכדורגל "האמיתי". אם ככה, למה גברים אוהבים אותם כל כך?
ובכן, הסיבה לכך שגברים מקדשים את הטורנירים הלא ממש איכותיים הללו, היא הנשים. אווירת החג שמתרגשת עלינו בכל שנתיים כשהיא מתודלקת בתקציבי הפרסום של מסכים, כורסאות הטלוויזיה, בירה ופיצוחים, היא תירוץ נהדר לבוא לאישה, שבימים כתיקונם לא מרפה מהרצועה, ולבקש ממנה שחרור לדרינק עם החבר'ה שנפגשים בפאב כדי "לראות את המשחק". בפועל הכדורגל הופך שולי, אבל היי - מתי בפעם האחרונה אכלת המבורגר בלי שיזכירו לך את הכולסטרול ויחסלו לך את ההנאה ואת הצ'יפס? מתי העזת לשחרר גרעפס בטעם טבעות בצל אחרי שלוק הגון של בירה בלי להינזף? מתי בהית במחשוף של מישהי צעירה ממך (וממנה!) ב־20 שנה בלי לחטוף בעיטה מתחת לשולחן ופרצופים חמוצים בבית? אז יאללה, שיהיה מונדיאל, שיהיה יורו, שיהיה מצדי זמאלק נגד אל־אהלי - ממילא הכדורגל הוא רק תירוץ.
ומה שהפאב הוא עבור גברים "ממוצעים", הפכו טיולי הכדורגל עבור גברים שעבורם "יורו" אינו רק שם של טורניר אלא גם מטבע שמצוי בשפע בארנקם. כאן מדובר במקצה למתקדמים שלעתים קרובות מעורבים בו בתי קזינו ומכוני ליווי מקומיים. זה לא כולם כמובן: עדיין יש לא מעט צדיקים שהחליטו לצ'פר את עצמם בקלאסיקו לכבוד יום הולדת 40 או לחגוג בר מצווה לילד ב"אנפילד", אבל אחרי עשרות נסיעות בנתיבי הכדורגל של אירופה, אני יכול לומר שעבור לא מעט גברים, הכדור היחיד שבאמת גורם להם אושר במהלך הנסיעה הוא ויאגרה.
אומנם בשנים האחרונות, במיוחד בטורנירי הנבחרות, יש יותר נשים ביציע, אבל עם כל הכבוד לשוויון המגדרי, מה שמתדלק יותר מכל את אירועי הכדורגל הגדולים הוא עדיין חרמנות גברית: בין אם בגרסתה הקלה בפאב השכונתי או בגרסת ההארד־קור של מכוני "ספא" בגרמניה, למשל.
ואז בא דאע"ש עם איומיו המפורשים - וכל אותם גברים שחשבו להימלט מנשותיהם לצרפת החל מהערב נאלצים לחשוב איך יסבירו בעולם הבא לאישה את הבליטה שהצמיח הכדור הכחול בשק שבו נארזה גופתם.
לפיכך, מתוך היכרות רבת שנים עם נפשו המבוהלת של הגבר הישראלי, אין לי אלא לקבוע שלא נורא שישראל שוב לא העפילה ליורו: ממילא הכי רחוק שהיינו מגיעים אליו, הוא רק עד לפאב השכונתי.